כזה ניסיתי: Lenovo Yoga Smart Tab

בעוד סמסונג ואפל מנסות לשמר את עסקי הטאבלטים שלהן בחיים ע"י ניסיון למתג אותם כתחליפי מחשבים ניידים, לנובו בחרה לכוון את אסטרטגיית המין הפולש שלה לקטגוריה אחרת: מסכים חכמים. למען הסדר הטוב, כשאני אומר "מסכים חכמים" אני לא מתכוון לטלויזיות, אלא ל-Smart Home Hubs, הגרסה בעלת המסך של רמקולים חכמים. במובן מסוים הניסיון של לנובו לחבר בין השניים מתבקש. מסכים חכמים הם אמנם מוצרים נטולי כל יכולת להתנייד, אבל בסופו של דבר מדובר במסך שמציג מידע רלוונטי למשתמש ספציפי מיוזמתו או לפי דרישה, משהו שאין סיבה שטאבלט לא יוכל לבצע גם. מה שלנובו עשתה, זה לקחת טאבלט אנדרואיד מסדרת Yoga, ולשלב בו את Google Assistant Ambient Mode וכך הגיע לעולם ה-Lenovo Yoga Smart Tab. 

Lenovo Yoga Smart Tab מציג את Google Assistant Ambient Mode (צילום: גד גניר)

אז מה זה בעצם Google Assistant Ambient Mode? זהו למעשה המידע שמסכים חכמים בדר"כ מציפים למשתמש: עדכוני מזג אויר, עומסי תנועה באיזור, מידע על הלו"ז היומי, רשימת מטלות, מדיה שהטאבלט מנגן באותו רגע וכל שירות אחר שניתן לקבל עליו מידע דרך Google Assistant. המידע הזה לא מוצג באופן קבוע על המסך, אלא רק כשמקישים עליו. בשאר הזמן, הוא יכול להציג שעון גדול בתאורה נמוכה כדי לחסוך סוללה. לחילופין, ניתן להגדיר שכאשר מחברים אותו לטעינה, הוא יתחיל להציג אלבומי תמונות שלכם מ-Google Photos וישמש כמסגרת תמונות דיגיטלית המחוברת לאינטרנט. באורח פלא, למרות שבכל מקום בתפריטים של Google Assistant צוין במפורש שמסגרת התמונות הדיגיטלית תעבוד רק כשמחברים את הטאבלט לטעינה, המסגרת פעלה גם כשלא עשיתי כך. כיאה לטאבלט המשמש גם כמסך חכם, ניתן להפעיל דרכו את Google Assistant ולשאול אותו שאלות: לחיצה על הלוגו על המסך מפעילה את המיקרופון, ואז ניתן לבקש (באנגלית, עברית, נכון להיום אינה נתמכת) מהסייען הוירטואלי של גוגל לקבל מידע על כל נושא שתבקשו, כמו גם לשלוט על מוצרי בית חכם במידה ויש לכם כאלו שמחוברים לאקו סיסטם של גוגל. ניתן לוותר כמובן גם על הלחיצה על הלוגו, להגדיר את זיהוי הקול האוטומטי, ואז הסייען יהיה זמין לפקודות קוליות בכל עת. המיקרופון הציג רגישות מרשימה וזיהה היטב את הקול שלי ואת מה שרציתי לשאול, כמעט ללא שגיאות.

כזה ניסיתי: Redmi Note 8 Pro

הביקורת הזאת על Redmi note 8 Pro היתה צריכה להיפתח בהסבר על מה שמבדיל בין דגמי ה-Redmi Note לבין דגמי ה-Pro. הבעיה ששיאומי היא כנראה היצרנית עם קטלוג הסמארטפונים הכי לא עקבי בעולם. גם אם מבודדים את סדרת מכשירי ה-Redmi Note מג'ונגל המכשירים האחרים של החברה, עדיין כאן קשה להבין את האסטרטגיה שלה ומה בדיוק מבדיל ביניהם. לפעמים ה-Pro התייחס למכשיר עם ערכת שבבים של יצרנית אחרת מזו של ערכת השבבים במכשיר ה-Redmi Note הרגיל, לפעמים היה מדובר באותה יצרנית אבל בערכת שבבים מעט משודרגת, בחלק מהשנים לא טרחה בכלל להציג גרסת Pro ובחלק מהשנים השיקה רק את גרסת ה-Pro. ומה השנה? לאחר מספר שנים בהם דבקה בערכות השבבים של קוואלקום האמריקאית, חזרה שיאומי אל מדיהטק הטייוואנית לטובת ה-Redmi Note 8 Pro.

Redmi Note 8 Pro (צילום: גד גניר)

למעשה, על הנייר, ערכת השבבים של מדיהטק מציגה מספרים דומים לאלו של הגרסה הזולה יותר, שדווקא מגיעה עם ערכת השבבים של קוואלקום. שתיהן בעלות 8 ליבות ומהירויות הליבות די דומות. אז למה אני מתעכב דווקא על הנקודה הזאת? ובכן, לערכת השבבים יש השפעה מכרעת על חויית השימוש במכשיר, על הביצועים שלו, היציבות ועל צריכת החשמל שלו. לאור ניסיון העבר עם מעבדי החברה שבדר"כ מספקת ערכות שבבים ליצרניות סיניות יותר אנונימיות משיאומי, הגעתי לביקורת הזאת מוכן לנורא מכל. בשבועיים הראשונים לשימוש במכשיר חששותיי התאמתו: אפליקציות פופולריות כמו וואטסאפ ופייסבוק מסנג'ר נטו לקרוס לעיתים קרובות מדי וחויית השימוש במכשיר היתה מתסכלת מאוד. עדכון גרסה שהגיע לפני שהתייאשתי סופית מהמכשיר, שיפר את המצב מהקצה אל הקצה: ה-Redmi Note 8 Pro הפך בבת אחת למכשיר זריז, יציב ואפילו כזה שלא נוטה לזלול את הסוללה. מספר ימים לאחר מכן הגיע שדרוג תוכנה נוסף, הפעם מ-MIUI 10 ל- MIUI 11, מערכת ההפעלה מבוססת האנדרואיד של שיאומי. גרסת האנדרואיד אגב לא השתנתה ונותרה גרסה 9, אבל המכשיר נותר גם אחרי השדרוג הזה זריז ויציב. חלק מהקרדיט להתנהגות המופתית הולך אל זכרון ה-RAM המרווח בנפח של 6 גיגה (זה נפח ה-RAM הבסיסי והקטן ביותר עבור דגם ה-Pro), שמאפשר השארת יותר אפליקציות פתוחות ברקע, מה שחוסך המתנה לטעינתן מחדש. האחסון המובנה ב-Redmi Note 8 Pro עומד על 64 גיגה, הניתנים להרחבה באמצעות כרטיס זכרון.

כזה ניסיתי: LG G8X ThinQ

2019 אמורה היתה להיות השנה של המכשירים עם המסכים המתקפלים. בסוף פברואר הציגו שתי יצרניות הסלולר הגדולות בעולם, וואווי וסמסונג את המכשירים הראשונים שלהם שאמורים היו להגיע אל החנויות זמן קצר לאחר מכן. ואז, דברים החלו להשתבש: ה-Galaxy Fold שנשלח אל מבקרי טכנולוגיה בחו"ל, סבל מתקלות הקשורות למנגנון הקיפול המורכב, מה שגרם לסמסונג לעכב את הפצת המכשיר כדי לתקן את התקלות. את השקת המכשיר של וואווי קלקל בעיקר הצו הנשיאותי של טראמפ שאוסר על עסקאות בין חברות אמריקאיות לחברות סיניות. המכשיר אמנם הגיע לשוק, אבל בלי האפליקציות של גוגל, מה שהפך אותו לבלתי אטרקטיבי עבור חלקים גדולים מהעולם. בינתיים, ישבו ב-LG ושקדו על דרך קצת פחות הרפתקנית להשתלב בטרנד הזה, מה שהוליד את ה-LG G8X ThinQ: מכשיר מתקפל ללא מסך מתקפל.

LG G8X ThinQ (צילום: גד גניר)

טכנית, לא מדובר אפילו במכשיר מתקפל של ממש: ה-LG G8X ThinQ הוא סמארטפון שבאריזה שלו אתם מקבלים קייס גדול עם מכסה, שקויו הכלליים מזכירים קצת את הקייס שקניתם לאמהות שלכם ב-ebay, מאלו שניתן להכניס לתוכם כרטיסי אשראי. הייחוד בקייס הזה הוא שהוא כולל מסך נוסף בחלקו הפנימי, והמסך הזה מתחבר באמצעות חיבור פיזי אל הסמארטפון עצמו. זה לא ממש כמו במכשירים של וואווי וסמסונג כי בעוד אצלן פתיחת המכשיר חושפת מסך אחד גדול, כאן יש שני מסכים עם הפרדה ברורה בין שניהם, ולכן לא ניתן לעבוד על אפליקציה במסך אחד גדול. מצד שני, נראה ש-LG ניסתה למצוא כל דרך להצדיק את המסך הנוסף, ותפרה חליפה שלמה של אפשרויות שעושות שימוש בעובדה שהמכשיר הזה מגיע עם שני מסכים. אז מה אפשר לעשות עם שני מסכים? ניתן לעבוד על מסך אחד מלא, ובמסך השני לפרוס את המקלדת. באותה צורה, במשחקים תומכים, ניתן להציג את המשחק על המסך המשני ועל המסך הרשמי להציג גיים פאד וירטואלי. שתי האפשרויות האלו נראות נפלא בתיאוריה, אבל בשימוש בפועל זה לא באמת שינה לי את החיים. אישית, לא חיכיתי כל חיי למקלדת וירטואלית גדולה יותר, וגיים פאד וירטואלי אינו נוח הרבה יותר מפקדי מגע על המסך עצמו. אפשרות מיותרת נוספת היא היכולת לקפל את המסך אחורה עד הסוף, לצלם סלפי, ולהציג את ממשק המצלמה גם על המסך השני. לא ברור לי על איזה צורך הפיצ'ר הזה עונה, אבל שיהיה.

כזה ניסיתי: OnePlus 7T

ההשקה הראשונה של OnePlus לשנת 2019 הציגה תפיסה חדשה. אם עד כה נהגה להתמקד סביב דגם אחד בלבד בכל השקה, הרי שהפעם, הכריזה על שני מכשירי דגל: לצד ה-OnePlus 7 שהיווה התפתחות אבולוציונית די מינורית של מכשיר הדגל הקודם שלה משנה שעברה, הציגה החברה את OnePlus 7 Pro, מכשיר משמעותית יקר יותר שמציג שדרוגים מהותיים במסך, במצלמה ובעיצוב. השקה של יותר מדגם אחד אינה נוהג יוצא דופן בשוק הסלולר ורוב היצרניות נוקטות בגישה הזאת, אבל במקרה של OnePlus זה היה צעד חריג. עד לאותה נקודה נהגה החברה להשיק מכשירים איכותיים וחפים מגימיקים או טרנדים שעשויים היו לייקר אותם. ה-Pro נכנס בכל הכוח לטריטוריית מכשירי הפרמיום בניסיון לפתות לקוחות חדשים, כאלו שמסך עם שוליים קמורים עושה להם את זה, ומצלמה קופצת נראית להם כמו פתרון לגיטימי כדי להעלים את מגרעת המסך. עם כל הכבוד לרצונה של וואנפלוס למשוך קהלים חדשים, דווקא בביקוש לדגם הסטנדרטי, לא ה-Pro, היה ל-OnePlus קשה יותר לעמוד, וצרכנים רבים שביקשו לרכוש אותו נתקלו בשבועות הראשונים בעיכובים באספקה. בסבב ההשקה השני שלה לשנת 2019, הציגה OnePlus  שוב שני מכשירים, שוב דגם סטנדרטי ודגם Pro. הפעם, בעוד דגם ה-Pro החדש זכה בעיקר בערכת שבבים מעודכנת, ה-OnePlus 7T שהגיע אליי לביקורת, קיבל במסגרת הרענון החצי שנתי חלק מהפינוקים שאפיינו את דגם ה-Pro הקודם.

OnePlus 7T (צילום: גד גניר)

בגזרת המפרט הטכני, OnePlus 7T ממשיכה לצייד את מכשיריה בחומרה המשובחת והעוצמתית שניתן למצוא על המדף: ערכת השבבים החדשה והחזקה ביותר בקטלוג של של קוואלקום, ה-+Snapdragon 855, גרסה עדכנית של Snapdragon 855  שעליה התבססו רוב מכשירי הדגל של 2019, רק עם מהירות שעון מעט גבוהה יותר. זכרון ה-RAM מתחיל מהנפח המאוד נדיב של 8 גיגה, והאחסון מ-128 גיגה שאינם ניתנים להרחבה, כאשר קיימת גם גרסה עם אחסון בנפח 256 גיגה אם צפוף לכם. כבר שנים שלא נתקלתי במכשיר של OnePlus שמגמגם או מפגין איטיות כלשהי, וגם המכשיר הזה לא שובר את הרקורד הנאה. בשום מצב לא תמצאו אותו לא מוכן, תמיד מגיב בזריזות, לא נתקע, הכל פשוט עובד ועובד טוב. על החומרה הזאת רצה Oxygen, גרסתה של OnePlus למערכת ההפעלה אנדרואיד. גרסת האנדרואיד כאן, אם תהיתם היא הגרסה העדכנית ביותר, גרסה 10. Oxygen היא אחת ההתאמות האהובות והמוצלחות ביותר של יצרנית למערכת ההפעלה אנדרואיד ולא במקרה: היא קלילה, לא תמצאו עליה שום אפליקציית צד ג' שמותקנת עליה מראש, וגם האפליקציות הבסיסיות שלה הן בעיקר של גוגל. מצד שני, היא כוללת מגוון רחב מאוד של יכולות התאמה אישית של מראה התפריטים והממשק, אופן הניווט בו ואפילו שליטה על תבנית הרטט, והכל נגיש ומסודר בצורה מאוד הגיונית. אחד הפיצ'רים האהובים עליי ב-Oxygen הוא מצב הקריאה המתקדם, שכבר קיים במכשירים קודמים של החברה, אך כאן הוא הפך לקצת יותר מסתם פילטר שחור לבן למסך: ב-OnePlus 7T נוספה גם היכולת לבחור בין שני מצבי קריאה: השחור ולבן הקלאסי או צבעוני המותאם לקריאה, או במילים אחרות צבעוניות מאוד מרוסנת שאמורה לאפשר קריאה נוחה. רוצים להתרכז בקריאה? ניתן להגדיר אפילו שבזמן שמצב קריאה מופעל, לא יוצגו תצוגות מקדימות של התראות. מעבר לכך, ניתן להגדיר אפליקציות ספציפיות שיפעילו אוטומטית את מצב הקריאה.

כזה ניסיתי: Huawei Y9 Prime 2019

הסנקציות האמריקאיות שהוטלו על Huawei קובעות כי כל מכשיר חדש שהיצרנית הסינית תשיק מעתה והלאה, לא יוכל לעשות שימוש בטכנולוגיות אמריקאיות. האיסור הבעייתי ביותר במסגרת הסנקציות האלו הוא העובדה שוואווי אינה יכולה להתקין על מכשיריה החדשים את אפליקציות גוגל, חלק בלתי נפרד מחויית השימוש במכשיר אנדרואיד, עבור כל משתמש מחוץ לסין. אחד המכשירים שהצליח לחמוק מאימת הסנקציות האלו, פשוט בגלל שהוכרז לפני מספר חודשים, הוא Y9 Prime 2019, מכשיר באמצעותו מקווה עדיין וואווי לנגוס בפלח השוק שנשלט כרגע ע"י מכשירים מסדרה A של סמסונג, ומכשירי הביניים של שיאומי.

Huawei Y9 Prime 2019 (צילום: גד גניר)

המפרט הטכני של Y9 Prime 2019 כולל ערכת שבבים מבית וואווי: HiSilicon Kirin 710F, ערכת שבבים שמקבילה פחות או יותר בביצועיה, על הנייר, לאלו של מעבדים מסדרה 700 של קוואלקום. הערכה שבנויה בארכיטקטורת 12 ננו מטר, כוללת 4 ליבות עיבוד במהירות 2.2 גיגהרץ ועוד 4 ליבות במהירות 1.7 גיגהרץ. בפועל, מרגישים שבמקרים מסוים קשה לה לסחוב. לא הייתי פוסל את המכשיר הזה על סעיף הביצועים, אבל ישנם מקרים, לא תמיד, בהם לוקח לאפליקציות בין שניה וחצי לשתי שניות להתחיל להטען, וזה משהו שלא קורה במכשירים מקבילים. נפח זכרון ה-RAM שלו עומד על 4 גיגה, שעל הנייר זה לגיטימי ואופייני לקטגוריה, הבעיה שכאמור המעבד לעיתים נוטה לפשל, ועוד קצת זכרון RAM יכול היה לאפשר לאפליקציות נוספות להשאר פתוחות ברקע במקום שהמשתמש יצטרך להמתין לטעינתן מחדש. לפחות בכל הקשור לאחסון, המכשיר הזה לארג': 128 גיגה מרווחים ונוחים יאכלסו בכיף את 35 התמונות שמגיעות מדי יום מקבוצת הוואטסאפ של הגן, ואם יש צורך בנפח אחסון נוסף, יש אפשרות להרחיב אותו באמצעות כרטיס זכרון, משהו שכבר מזמן לא ניתן לעשות במכשירי הדגל של החברה.

כזה ניסיתי: +Samsung Galaxy Note 10

קשה להאמין שמישהו בסמסונג ידע לחזות מראש לפני 8 שנים, שסדרת ה-Note תהפוך עם הזמן לבעלת חשיבות כה גדולה עבור היצרנית הקוריאנית. צריך להבין את הלך הרוח בשוק בשנת 2011 כדי להבין את עד כמה ה-Note הראשון היה אוונגרדי. האייפונים, שפיתוחם באותה תקופה עדיין נוהל ע"י סטיב ג'ובס הכתיבו את הכללים הברורים כיצד סמארטפון צריך להראות. לכן, כשסמסונג הציגה סמארטפון עם מסך בגודל 5.3 אינטש (כשהגודל הממוצע באותה תקופה עמד על כ-4 אינטש), ועוד עם סטיילוס (אותו אביזר ש-4 שנים לפני כן סטיב ג'ובס לעג לו על במת ההשקה של האייפון הראשון והפך אותו בין לילה לסמל ארכאי שאף יצרנית לא רצתה להתקרב עליו), רבים צפו ל-Note עתיד כמכשיר נישה בלבד.

בזמן שחלף מאז הספיקה סמסונג להדיח את נוקיה מראשות טבלת המכירות העולמיות, להתבסס במקום הראשון, להפוך סמארטפונים בעלי מסך גדול לקטגוריה בפני עצמה (אפילו עם שם משלה, "פאבלטים") לדלג על Note 6 (כדי להתיישר לפי המספור של סדרה S שלה), לנחות היישר על Note 7 ופיאסקו המכשירים המתלקחים, ולהמשיך משם הלאה כאילו לא קרה כלום, תוך כדי ייקור משמעותי של המכשירים. השנה השיקה סמסונג את המכשיר השמיני בסדרה בהשקה כפולה: את ה-Galaxy Note 10 הקונבנציונלי, ולצידו גרסה גדולה יותר וחזקה יותר, בשם +Galaxy Note 10, אותה בדקתי בשבועות האחרונים.

+Galaxy Note 10. מעט מסגרות, המון מסך (צילום: גד גניר)

כמו כל מכשירי ה-Note שבאו לפניו, גם +Galaxy Note 10 מגיע עם מפרט טכני מאוד מכובד. בניגוד לשנים קודמות, הפעם סמסונג לא עושה שימוש בערכת שבבים זהה לזו של סדרת ה-S מאותה שנה, כי אם בדגם משודרג, Exynos 9825 בעל 8 ליבות, שארבעה מתוכן המיועדות לפעולות יומיומיות, מגיעות כעת עם מהירות שעון טיפה גבוהה יותר. זכרון ה-RAM מגיע כאן בנפח שמתאים יותר לעולם המחשבים - כ-12 גיגה, והאחסון הבסיסי ביותר כאן הוא בנפח של 256 גיגה. בשונה מה-Note 10 הרגיל, +Galaxy Note 10 שומר על יכולת הרחבת נפח האחסון הזה באמצעות כרטיס זכרון. עם חומרה כזאת, אין יותר מדי מה להתלהב  מהביצועים של המכשיר. מי צריך לדוגמה זכרון RAM בנפח גדול יותר מזה שיש לי במחשב שעליו אני כותב את הביקורת הזאת? בעיקר מי שנוהג להשוות מפרטים טכניים של סמארטפונים. בשביל וואטסאפ, טוויטר, פייסבוק ואינסטגרם, אין באמת צורך בנפח שכזה. הסיטואציה היחידה שבה ייתכן שזכרון ה-RAM המרווח יכול לסייע בו היא בהשארת אפליקציות כבדות, משחקים בעיקר, פתוחים ברקע אם הייתם צריכים לצאת לרגע ולעבור לאפליקציה אחרת.

כזה ניסיתי: Xiaomi Mi 9T

התכנית Pimp My Ride היתה אחת מתכניות הריאליטי המצליחות ביותר בתולדות MTV. אם אין לכם מושג על מה אני מדבר בגלל שהייתם צעירים מדי באותה תקופה, או שהיו לכם דברים מועילים יותר לעשות עם הזמן הפנוי שלכם, אזכיר רק שמדי תכנית אסף הראפר Xzibit מכונית מוזנחת להחריד של אחד הצופים אל סדנה לשיפוץ רכבים. בסוף הפרק, יצא הרכב מהסדנא כשהוא Pimped, מסורסר, או איך שלא תקראו לפעולה שבה לוקחים רכב סטנדרטי והופכים אותו למשהו צבעוני מדי, צעקני מדי, עם תוספות ושיפורים לא פרקטיים בעליל. מה פתאום נזכרתי בתכנית הזאת? ה-Mi 9T החדש של שיאומי נראה כמו משהו שיצא מהסדנא הזאת.

Xiaomi Mi 9T. נראה יותר כמו מכשיר גיימינג (צילום: גד גניר)

סדרת מכשירי Redmi של שיאומי הפכה לפופולרית במיוחד בעיקר בגלל מחיר נגיש עבור מוצר שבסה"כ עושה את העבודה. אין בסדרה הזאת משהו מרגש בשום צורה. אין כאן עיצוב מעניין, יכולות צילום גבוהות במיוחד, או איזשהם גימיקים יוצאי דופן. כל זה היה נכון עד מאי השנה, עת הוכרז K20, מכשיר חדש בסדרה שנראה שונה מכל מכשיר Redmi אחר שיצא לשוק עד כה: גב בגימור ייחודי, מפרט חזק, מערך צילום דומה מאוד לזה של מכשירי הדגל של החברה, מצלמה קדמית קופצת עם צליל ותאורה ועיצוב נטול מגרעת, משהו שעד לפני פחות משנה היה אקסלוסיבי רק למכשירי הפרמיום של החברה מסדרת Mix. כאילו כל זה לא מספיק, בחלק מהשווקים (ביניהם גם ישראל) אף שיפצו גם את שם המכשיר וקראו לו Mi 9T, ומחקו כל זכר לשם Redmi, למרות שמדובר באותו מכשיר.

כזה ניסיתי: Nokia 9 PureView

למעריצי אפל, סמסונג, ואפילו וואווי עד לא מזמן, אין יותר מדי דאגות. יש לו"ז קבוע של שתי השקות עיקריות בשנה, ומי שלא יכול להמתין בסבלנות להשקות, מקבל בדר"כ מנה הגונה של הדלפות מידע מספר חודשים לפני ההכרזות הרשמיות. אצל נוקיה זה עובד אחרת. מי שליבו שייך למותג הפיני והמתין ליציאתו של מכשיר דגל ראוי, נאלץ לחכות נצח במונחי התעשיה: שרטוטים ראשונים שמלמדים על כך שנוקיה עובדת על סמארטפון עם לא פחות מ-5 מצלמות דלפו לרשת כבר לקראת סוף שנת 2017, אך Nokia 9 PureView הושק רשמית רק בחודש מרץ 2019. כך יצא שבעודה משחררת לשוק מכשירי ביניים סימפטיים בזה אחר זה, דווקא עם מכשיר הדגל המלהיב שלה היא מתמהמהת. האם היה שווה לחכות? לרוב, מגיע כאן "כן אבל" או תשובה מורכבת אחרת. במקרה של Nokia 9 PureView התשובה דווקא פשוטה מאוד: "לא".

Nokia 9 PureView (צילום: גד גניר)

את הרמז המובהק ביותר לכך שתקופת הדגירה של נוקיה על המכשיר נמשכה זמן רב מדי, ניתן למצוא במפרט הטכני שלו. המכשיר הוכרז כאמור במרץ 2019, כאשר הוא מתבסס על ערכת השבבים Snapdragon 845 של קוואלקום, ערכת השבבים החזקה והעדכנית ביותר לשנת 2018. למעשה, הוא הושק במקביל למכשירים אחרים של יצרניות אחרות שכבר התבססו על ערכת השבבים החדשה יותר של קוואלקום, Snapdragon 855. ערכת שבבים זה לא משהו שפשוט שולפים מהמכשיר ומלחימים לתוכו אחת חדשה יותר, והניחוש שלי הוא שכשבנוקיה ראו שיצליחו להשיק אותו רק כשתגיע לשוק ערכת שבבים חדשה יותר, העדיפו שלא להכנס להרפתקה של התאמת מערך הצילום המתקדם ל-Snapdragon 855 ובחרו להשיק את המכשיר עם מה שיש וזהו. מה שיש אגב לא נורא בכלל: המכשיר תפקד נהדר, היה זריז, יציב והתנהג בשימוש יומיומי כמכשיר דגל לכל דבר. שאר המפרט אגב תואם פחות או יותר למה שמצופה ממכשיר דגל בשנת 2019: זכרון RAM בנפח נאה של 6 גיגה, ואחסון בנפח של 128 גיגה. בניגוד לרוב המכשירים האחרים של נוקיה שיצא לי לנסות עד כה, כאן לא ניתן להרחיב את האחסון באמצעות כרטיס זכרון, וחבל.

כזה ניסיתי: LG G8s ThinQ

אחד מרגעי השיא בהשקת האייפון ב-2007 היה הרגע בו סטיב ג'ובס דיבר על כך שאת הסמארטפון הראשון של החברה, המשתמשים יתפעלו באמצעות האצבעות שלהם, בניגוד לסמארטפונים מאותה תקופה שעשו שימוש בסטיילוסים. במשרדי LG בסיאול, היו השנה כמה אנשים שהיו בטוחים משום מה שהם הולכים לעשות למסכי מגע את מה שעשתה אפל לפני 12 שנה לסטיילוסים. במכשיר החדש של החברה אתם אמורים לשלוט (חלקית) באמצעות מחוות ידיים, בלי מגע במסך. בשבועות האחרונים ביליתי עם ה-LG G8s ThinQ, והגעתי לשתי תובנות לגבי המכשיר הזה: הראשונה, שהוא בהחלט לא יעשה את מה שעשה האייפון לסטיילוסים, והשנייה היא שזה עדיין יופי של מכשיר.

זה כמו ב"דו"ח מיוחד", רק שכאן זה בקושי עובד (צילום: גד גניר)

ה-G8s הוא מכשיר דגל לכל דבר, והוא מגיע עם מפרט טכני שבהחלט הולם את ההגדרה הזאת: ערכת השבבים Snapdragon 855 החדשה והחזקה ביותר של קוואלקום, זכרון RAM בנפח 6 גיגה, ואחסון מובנה בנפח נאה של 128 גיגה, אותו ניתן להרחיב באמצעות כרטיס זכרון בנפח של עד 1 טרה בייט. מערכת ההפעלה כאן היא אנדרואיד בגרסה 9.0 (Pie), והיא מגיעה עטופה בממשק של החברה, LG UX בגרסה 8. הממשק הזה כולל לא מעט תוספות ושינויים בממשק, חלקם מפריעים יותר, חלקם מפריעים פחות, אבל אין כאן משהו שאי אפשר היה לחיות בלעדיו. למשל, הוא מגיע עם מערכת התראות שאמורות לכוון את המשתמש לעשות שימוש חכם יותר במכשיר. מלבד ההתראות על אפליקציות שצורכות כמות חריגה של חשמל, קפצה לי בשעות הראשונות התראה מרגיזה במיוחד שקוראת לי להמנע מלהסיר את הסוללה כשהמכשיר נתקע, ומציעה לי ללמוד כיצד לאתחל את המכשיר במצבים כאלו. למה זה מרגיז? מכמה סיבות: ראשית, למה שמכשיר שזה עתה קניתי ייתקע? למה לרמוז שהוא יכול להתקע? זו רמת האמון של LG במכשיר הדגל שלה? אי אפשר היה לתזמן התראות שכאלו למספר חודשים אחרי שהתחלתי להשתמש במכשיר? יודעים מה, מילא זה. לקרוא לי להמנע מלהסיר את הסוללה? LG מנסה בכוח לבאס? מכשירים עם סוללה שמשתמש רגיל יכול להסיר מהמכשיר נכחדו מהשוק אי שם ב-2017, וה-G8s מגיע עם סוללה שמן הסתם לא ניתן להסיר ללא התערבות מעבדה או מידה רבה של אומץ. לבקש ממני להמנע מלהסיר את הסוללה שקול לבקשה להמנע מלמשוך יותר מדי בכוח את החוגה שלו. בכלל, נראה ש-LG מעודדת באופן פעיל משתמשים לאתחל את המכשיר שלה. אחת ההתראות כיוונה אותי לתפריט אתחול אוטומטי. מסתבר שניתן להגדיר שהמכשיר יאתחל את עצמו אוטומטית לפי תזמון שאתם קבעתם, סתם כדי לוודא שהמכשיר רענן וטרי. המכשיר מקפיץ התראות גם כשהוא מזהה מכשירים אחרים של LG המחוברים לאותה רשת ביתית. טלויזיה וסאונד בר של ענקית האלקטרוניקה זוהו ע"י ה-G8s ThinQ, שהציע מצידו לאפשר לי לשלוט עליהם דרכו. 

כזה ניסיתי: Samsung Galaxy A80

שנת 2018 היתה שנה קשה ליצרניות הסלולר. במשך שנה שלמה נאלצו לשמוע בחברות האלו בלוגרים, כתבי טכנולוגיה ובעלי קבוצות פייסבוק רוטנים על מגרעות מסך, על כמה שהשטיק העיצובי הזה (שהופיע לראשונה ב-Essential של אנדי רובין, וב-iPhone X לאחר מכן) הרס להם את החיים ושמדובר בלא פחות משואה עיצובית, כאילו שמלבד המגרעות האלו סמארטפונים הם מושלמים. בזמן שרוב היצרניות בשוק ניסו לתמרן בין הצורך למקם בחזית המכשיר, בחלק שאינו המסך, רכיבים כמו חיישן קרבה, מצלמה קדמית ורמקול אפרכסת לגודל מינימלי ככל האפשר של מגרעת מסך, סמסונג בכלל לא השתתפה במשחק הזה. ה-Galaxy S9 שהושק ב-2018 נראה דומה מאוד ל-S8 של שנה לפני כן, עם מסך בעל שוליים קמורים ומסגרות עליונות מינימליסטיות, אבל עדיין כאלו שרוב היצרניות האחרות נפטרו מהן שנה לפני כן.

Samsung Galaxy A80 ללא מגרעת מסך (צילום: גד גניר)

בסוף 2018 ערכה סמסונג כנס מפתחים גדול בו הציגה את החזון שלה להמשך. במסגרת הכנס, מלבד אב הטיפוס של ה-Galaxy Fold, הציגה גם את חזונה לגבי מסכי המכשירים שלה, שמעתה והלאה יכללו מגוון סוגי מגרעות: מסך עם מגרעת בצורת טיפה (דומה לזו שניתן למצוא ב-OnePlus 6T ו-Xiaomi Mi 9) ייקרא מעתה בשם  "Infinity U". ה-Galaxy S10 קיבל מסך עם מעין חור בתוכו שמאכלס את המצלמה הקדמית, העונה לשם "Infinity O". ה-Galaxy A80 שייך לקבוצת מכשירים המתהדרת במסך מקבוצת "New Infinity", שם הקוד למכשירים ללא מגרעת מסך בכלל. איך מעצביה של סמסונג הצליחו להעלים את המגרעת? ובכן, הם עשו זאת באמצעות הפתרון המופרך ביותר שיצא לי לפגוש בסמארטפון: מערך הצילום הראשי מתהפך ומתרומם מעל המסך כדי לשמש אתכם בצילומי הסלפי שלכם.

כזה ניסיתי: Nokia 7.1

מפעם לפעם, בכירי חברות טכנולוגיה נתפסים ברגעים של כנות, ומודים בטעויות שעשו. ב-HMD Global, מחזיקת המותג נוקיה למשל, הודו לפני מספר שבועות שטעו בכל הקשור לאסטרטגיית השמות שניתנו לדגמי הסמארטפונים שלהם. לא מדובר בקלישאה כמו המועמד בראיון עבודה שטוען שהחסרון שלו הוא שהוא פרפקציוניסט. מה שנוקיה עשתה בקטלוג שלה ראוי להילמד בביה"ס ליצרניות סמארטפונים בקורס "איך לא מנהלים קטלוג מוצרים". בגלגולה החדש, דבקה נוקיה בהתחלה בשמות קצרצרים, ספרות בלבד: נוקיה 6, נוקיה 2, נוקיה 5, פשוט וברור. לאחר מכן הכל התחיל להסתבך כשנוקיה הוסיפה לחלק מהדגמים הבאים את הסיומת Plus, וזמן קצר לאחר מכן זנחה את הסיומת הזאת והוסיפה מספר אחרי נקודה עשרונית. כך יוצא שהמכשיר שלכבודו התכנסנו כאן היום, Nokia 7.1, שמגיע אחרי Nokia 7 Plus, אינו באמת דגם ההמשך שלו. אם זה לא מספיק, החברה מחזיקה קטלוג נפרד, עם קונבנציית שמות שונה משמעותית למכשיריה בסין. קטלוג המכשירים ה"סיניים" שלה ממחזר שמות של סמארטפונים שלה מהעבר. לדוגמה, ה-X6, אותו בדקתי כאן בינואר, חולק את אותו שם עם מכשיר אחר של נוקיה, מהראשונים שלה עם מסך מגע, משנת 2010. 

Nokia 7.1 (צילום: גד גניר)

ועדיין, אם נוקיה יכולה להתנצל על חטאיה, אז אין סיבה שאני לא אתנצל בעצמי. Nokia 7.1 עשה עלייה ארצה לפני קרוב לחצי שנה אך עד כה לא התפניתי לכתוב עליו. כעת, כשהגיע סוף סוף תורו, מחירו של נוקיה 7.1 הספיק לצנוח באופן משמעותי ולהפוך אותו לאיום שצריך להדיר שינה מכל מי שמייבא לישראל מכשירי ביניים אחרים.

כזה ניסיתי: OnePlus 7 Pro

מאז שנוסדה בשנת 2013, וואנפלוס הציגה את עצמה כיצרנית סמארטפונים שונה, כזאת שהמטרה העיקרית שלה היא לייצר סמארטפונים מתקדמים וחזקים, במחיר נמוך יותר מהאלטרנטיבות הקיימות. המכשיר הראשון של החברה, ה-OnePlus One היה מייצג נאמן מאוד של הגישה הזאת: לצד מפרט טכני מרשים מאוד, המכשיר עצמו היה חף מגימיקים וניסיונות להציג חדשנות טכנולוגית. החדשנות שלו היתה בעיקר צרכנית, והמכשירים שבאו אחריו שמרו פחות או יותר על הרעיון הכללי הזה, למרות שמחירם הלך והאמיר, עם כל דגם חדש שהושק. השנה, הכריזה וואנפלוס על שני מכשירים: OnePlus 7 שמהווה המשך ישיר ומעודכן של OnePlus 6T משנה שעברה, והמכשיר אותו בדקתי, ה-OnePlus 7 Pro, מכשיר פרמיום לכל דבר ושונה קצת ממה שהתרגלנו לראות מהחברה הסינית בשנים האחרונות.

OnePlus 7 Pro (צילום: גד גניר)

בצד המפרט הטכני, מקבלים כאן כרגיל את הכי טוב שיש בשוק: ערכת השבבים Snapdragon 855, החדשה והחזקה ביותר של קוואלקום, משודכת לזכרון RAM בנפח שמתחיל מ-6 גיגה, ועד 12 גיגה בגרסה החזקה ביותר אותה בדקתי. וואנפלוס באופן מסורתי משלבת במכשיריה נפחי זכרון RAM גדולים מהמקובל בשוק: OnePlus 2 היה בין הראשונים להציע כבר בשנת 2015 נפח של 4 גיגה, ו-OnePlus 3 הציע 6 גיגה כשסמסונג, LG ואחרות התעקשו להשאר ב-4 גיגה. נכון ל-2019 המשתמש הממוצע לא צריך נפח של 12 גיגה, וגם 8 גיגה הוא נפח שמעטים המשתמשים שבאמת ינצלו במלואו בשימוש יומיומי, אם כי זכרון RAM מרווח אף פעם לא מזיק ומעלה את הסיכוי שהמכשיר שלכם ישמור על ביצועים סבירים גם בעוד מספר שנים, בלי "להחנק" מאפליקציות פתוחות. נפחי האחסון המובנים במכשיר (ושאינם ניתנים להרחבה) עומדים על 128 או 256 גיגה, מרווח ונוח.

כזה ניסיתי: Xiaomi Mi 9

לשיאומי אין זמן. אם היא רוצה להתמיד במסורת להשיק מכשירי דגל בצרורות מדי שנה, עליה להתחיל את ההשקות מוקדם ככל האפשר. בהתאם לכך, את ה-Mi 9 מכשיר הדגל העיקרי שלה לשנת 2019 השיקה בסין כבר בפברואר, אפילו לפני ועידת הסלולר הגדולה בברצלונה, לפני סמסונג, לפני וואווי, לפני כולם כמעט. איכשהו, אלינו בישראל לקח לו יותר זמן להגיע. היה שווה לחכות?

Xiaomi Mi 9. קורא טביעות האצבעות בינוני כנהוג בז'אנר (צילום: גד גניר)

שיאומי Mi 9 הוא בין הסמארטפונים הראשונים בשוק להציע את ערכת השבבים Snapdragon 855 של קוואלקום. ערכת השבבים הזאת אמנם אינה תומכת ברשתות דור חמישי, אבל זה לא באמת אמור לשנות לכם כי אין רשת כזאת באופק הישראלי. מה כן אמור לשנות לכם? שזה מעבד חזק להפליא: ליבה אחת פועלת במהירות 2.84 גיגהרץ, שתיים נוספות במהירות 2.42 גיגהרץ, וארבע נוספות במהירות 1.8 גיגהרץ. מכשירי Galaxy S10 בארה"ב, מכשירי LG G8, מכשירי OnePlus החדשים ועוד מכשירי דגל רבים אחרים מצוידים בערכת השבבים הזאת. הגרסה שהגיעה אליי לבדיקה היא הגרסה הבסיסית ביותר שמצויידת בזכרון RAM בנפח 6 גיגה ואחסון בנפח 64 גיגה, אך ניתן להשיגו גם בגרסאות עם 8 ו-128 גיגה בהתאמה. סוגיית האחסון מהותית: לא ניתן להרחיב אותו, לכן אם אתם עומדים לקנות את המכשיר הזה, כדאי לחשוב היטב מהו נפח האחסון שתזדקקו לו בשנים הקרובות. לתוך החישוב הזה כדאי גם להכניס את העובדה שלמכשיר הזה יש חיישן ברזולוציה של 48 מגה פיקסל. החיישן הזה, יחד עם מצב הצילום הייעודי שעושה שימוש במלוא הרזולוציה הזאת, מייצרים תמונות שנפחן עומד על 12 מגה, במקום 4-5 המגה הסטנדרטיים, מה שיכול לאורך זמן להפוך את זכרון האחסון של המכשיר שלכם לצפוף במיוחד.

כזה ניסיתי: Razer Phone 2

ההיסטוריה רצופה בנסיונות של יצרניות סלולר להשיג דריסת רגל משמעותית בתחום הגיימינג. זה התחיל ב-2003 עם ה-"N-Gage" המשונה של נוקיה, מכשיר שניסה לשלב בין קונסולת משחק לסמארטפון, ולמשוך אל נוקיה גיימרים ששיחקו באותם זמנים בקונסולות כדוגמת Gameboy Advance של נינטנדו. המכשיר לא הפך להצלחה שנוקיה קיוותה לה, אך זה לא מנע ממנה לנסות בכל זאת שוב בשנה שלאחר מכן עם דגם משודרג בשם N-Gage QD, רק כדי לחוות שוב כשלון מסחרי. הניסיון הרציני הבא של יצרנית גדולה היה של סוני-אריקסון, עם ה-Xperia Play בשנת 2011. בניגוד לנוקיה, לסוני היה כבר פז"מ בייצור מכשירי גיימינג, נייחים וניידים. ה-Xperia Play כלל מקשים בתצורה של מכשירי ה-Play Station של החברה, ואפילו חנות אפליקציות משלו שבה ניתן היה לרכוש את אותם משחקים שהייתם משחקים בהם בקונסולת PlayStation One. בסופו של דבר גם הניסיון הזה לא הוליד את סמארטפון הגיימינג שכולם חיכו לו, אבל איכשהו בשנתיים האחרונות הטרנד חזר ובגדול: יצרניות כמו וואווי, שיאומי אסוס ואחרות השיקו סמארטפונים לגיימרים. בשנה שעברה הצטרפה לטרנד הזה גם Razer, יצרנית מחשבי ואבזרי גיימינג עם סמארטפון חדש משלה. דגם ההמשך למכשיר הזה, Razer Phone 2 הגיע לאחרונה לישראל ביבוא רשמי של רשת באג.

Razer Phone 2 (צילום: גד גניר)

המפרט הטכני של Razer Phone 2 כולל שתי נקודות תורפה, הראשונה קשורה לאופן שבו תעשיית הסלולר עובדת: בניגוד לאפל, וואווי וסמסונג, שמפתחות בעצמן את ערכות השבבים עבור המכשירים שלהן, כל השאר מסתמכות על פלטפורמות של חברות שייצור ערכות שבבים זו ההתמחות שלהן. בשנים האחרונות רוב יצרניות הסלולר פונות אל קוואלקום, שמצידה עובדת בלו"ז די קשיח. פעם בשנה, לרוב ברבעון הראשון או השני של כל שנה קלנדרית, היא מציגה מעבד חדש למכשירי דגל, וכל היצרניות מתיישרות לפי הלו"ז הזה. יצרנית שמשיקה מכשיר לקראת סוף השנה מציבה את עצמה בפוזיציה בעייתית, שבה ערכת השבבים שבמכשיר הדגל שלה הופכת ל"מיושנת" בתקופה קצרה במיוחד. זה מה שקרה עם Razer Phone 2 שהוכרז באוקטובר 2018, ומגיע אלינו עכשיו עם ערכת השבבים Snapdragon 845, כשמכשירי דגל שיצאו לפני חודשיים לשוק מגיעים כבר עם ערכת השבבים מהדור הבא של קוואלקום, Snapdragon 855. ביום יום אין לזה משמעות. מעטים המשחקים בחנות האפליקציות של גוגל שיודעים לאתגר את ערכת השבבים החזקה ביותר דאשתקד של קוואלקום, אבל עבור קהל הגיימרים הכבדים, אלו שעבורם למספרים על הנייר יש משמעות מכרעת, מדובר בכתם במפרט הטכני. כתם נוסף במפרט הטכני ניתן למצוא בשורת נפח האחסון: כ-64 גיגה, כשרוב מכשירי הדגל בשוק מגיעים כיום עם לפחות 128 גיגה מובנים. להגנתה של Razer יש לציין שהאחסון הזה ניתן להרחבה באמצעות כרטיס זכרון, אך כשמדובר במכשיר המיועד להתקנת משחקים, האפליקציות שזוללות את נפח האחסון הרב ביותר, היה ראוי לקבל יותר גיגבייטים מלכתחילה. זכרון ה-RAM מגיע בנפח ראוי למכשיר גיימינג: כ-8 גיגה, המאפשרים להשאיר משחק כבד יחסית פתוח ברקע, גם אם המשתמש יוצא ממנו לרגע כדי לענות להודעת וואטסאפ או לענות לטלפון. כיאה למכשיר גיימינג, Razer Phone 2 מצויד במערכת קירור פנימית שאמורה, ואכן מונעת ממנו להתחמם ברמה קיצונית בעת משחק.

כזה ניסיתי: Huawei P30 Pro

לפני מספר חודשים פרסם ולוגר הטכנולוגיה הנודע, מארקז בראונלי (MKBHD), השוואה שערך בין המצלמות של מכשירי דגל של שנת 2018. זו היתה השוואה עיוורת, כלומר, הוא צילם צמדים של תמונות עם סמארטפונים שונים, ונתן להמונים לקבוע בהצבעה מהי התמונה הטובה יותר. התוצאות היו לא פחות ממדהימות: בחלק מהמקרים תמונות שצולמו ע"י מכשירים זולים כמו פוקופון ומכשיר של בלקברי הצליחו לגרוף יותר קולות מהמצלמות של iPhone X, ו-iPhone XS, מכשירים יקרים בהרבה. איך קורה דבר כזה? כמה סיבות: כשמעלים תמונה לרשת חברתית כמו אינסטגרם או פייסבוק, התמונה נדחסת והאיכות שלה נפגעת ביחס למקור, כך שהפער מיטשטש מלכתחילה. מעבר לכך, אנשים אוהבים תמונות בהירות ומוארות יותר, לא בהכרח ריאליסטיות יותר. במצב כזה, הפער בין מצלמות של סמארטפונים מתבטא בעיקר בניואנסים של עיבוד התמונה ע"י המכשיר ופחות בקרבה למציאות. קרוב לודאי שהשוואה מדוקדקת, על מסך מחשב איכותי, היתה מבליטה את איכות התמונות שצולמו ע"י מכשירים יקרים יותר, אולם ביום יום אף אחד לא עושה זאת. רובנו צופים בתמונות באינסטגרם, פייסבוק ורשתות חברתיות אחרות דרך מסך הסמארטפון, ושם מה שחשוב זו תמונה דרמטית. פער האיכות, אם קיים בכלל, מתבטל.

מערך הצילום של Huawei P30 Pro (צילום: גד גניר)

איך חברה כמו וואווי, ששמה דגש על תחום הצילום יכולה להמשיך להתבלט בו, בתנאים שכאלו? בהשקת ה-P30 Pro היא יצאה בהכרזה בובמסטית, על כך שהיא משנה את כללי המשחק בצילום. הכרזות מהסוג הזה הן די שכיחות בשוק הסמארטפונים שצמא לחידושים ומהפכות, אבל נראה שהפעם במקום להתהדר שוב בעוד גימיקים מתחום הבינה מלאכותית, היא הלכה רחוק יותר, תרתי משמע: היא שילבה במכשיר הדגל החדש שלה מצלמה עם הזום הגבוה בשוק נכון לכתיבת שורות אלו.

כזה ניסיתי: +Samsung Galaxy S10

נוקיה שולטת על 33% משוק הסמארטפונים, אחריה בדירוג RIM, יצרנית בלקברי, אפל במקום השלישי וסמסונג במקום הרביעי. כך נראה שוק הסמארטפונים בסוף שנת 2010. זו גם היתה השנה שבה הושק ה-Galaxy S, הראשון בסדרת מכשירים שהובילה בעשור האחרון את סמסונג אל מקומה בראש טבלת המכירות, והפכה את מערכת ההפעלה אנדרואיד לנפוצה ביותר בשוק.

+Galaxy S10, המון מסך, מעט מסגרת (צילום: גד גניר)

ה-Galaxy S היה מפלצת במונחי אנדרואיד בשנת 2010: הוא הציע מפרט טכני נדיר בעוצמתו בשוק של אותה תקופה: מעבד חזק, זכרון פנימי בנפח ראוי להתקנת אפליקציות, מצלמה איכותית ומסך Super AMOLED צבעוני ומרהיב. מעבר לכך הוא התאפיין בציפוי נוצץ, צבעוני ושנוי במחלוקת למערכת ההפעלה אנדרואיד - ממשק משתמש ייחודי בשם TouchWiz. בתקופה שבה קנייה של מכשיר אנדרואיד היתה סוג של בחירה הרפתקנית, Galaxy S הצליח להציב אלטרנטיבה סקסית מספיק כדי להמיר אייפוניסטים מושבעים באותה תקופה (כמו כותב שורות אלו) למערכת ההפעלה הבוסרית. עם המורשת הזאת הגיעה סמסונג אל אירוע Unpacked בחודש שעבר, ולצד ה-Galaxy Fold, המכשיר המתקפל הראשון של החברה, הציגה את הדור העשירי לסדרת מכשירי הדגל שלה, דרך ארבעה דגמים שונים. שלושה מהדגמים האלו הגיעו לישראל, ואני בחנתי בתקופה האחרונה את החזק והיקר מביניהם, ה-+Galaxy S10.

כזה ניסיתי: Xiaomi Mi Mix 3

העיסוק המיותר, המייגע והבלתי נגמר בעניינה של המגרעת, אותו קטע שחור שהפך לפריט עיצובי כה פופולרי בסמארטפונים מודל 2018 ושנוא נפשם של כתבי ובלוגרי טכנולוגיה עם סף ריגוש גבוה, הביא את היצרניות בשוק לחפש פתרונות חדשים למיקום המצלמה הקדמית וכל מה שעד לפני שנתיים היה קל כל כך למקם במקטע שמעל למסך. נקודת הפתיחה של סדרת Mi Mix של שיאומי שונה: הראשון בסדרת מכשירי הפרמיום של שיאומי לא הציג מלכתחילה מגרעת, וכך גם אלו שאחריו, אבל כן התהדר ב"סנטר" שאליו הוגלו כל הרכיבים הנ"ל. כל עוד הקונספט של מכשיר עם מסגרות מסך מיקרוסקופיות לא עמד בשורה אחת עם פריצות דרך שמצפים להן בקוצר רוח כמו תרופה לסרטן, חיסול הרעב ושלום עולמי, שיאומי יכולה היתה להסתדר עם הסנטר הזה. לאחר שהמגרעת הוכרזה כאויבת מספר אחת של תעשיית הסלולר, והחלום הרטוב של מבקרי ומשתמשי מכשירים הפך להיות מכשיר עם חזית נטול מסגרות, נדרש מצידה פתרון הנדסי אחר כדי להמשיך להיות הכי קרובה להישג הזה. רגע לפני שמכשירי הדגל של שנת 2019 מתחילים לעשות את דרכם לישראל, נחת אצלי לפני מספר שבועות ה-Mi Mix 3, מכשיר דגל נוסף ששיאומי דחסה אל קטלוג מכשירי הדגל של שנת 2018. המכשיר הרביעי בסדרת Mi Mix אכן מוותר על הסנטר, לטובת קאמבק של תצורה שהיתה נפוצה בעיקר בעשור הקודם: סליידר.

Mi Mix 3 (צילום: גד גניר)

מבחינת מפרט, ה-Mi Mix 3 מציג את מה שמציגים כל כך הרבה דגמי מכשירים אחרים של שיאומי השנה: ערכת השבבים Snapdragon 845 (אותה אחת שתמצאו גם ב-Pocophone, Mi Mix 2s, Mi 8, Mi 8 Pro, ו-Black Shark, מכשיר הגיימינג של החברה) שהיא ערכת השבבים החזקה ביותר של חברת קוואלקום, ובין הנפוצות בדגמי מכשירי הדגל בשוק. הגרסה אותה אני קיבלתי לצורך הבדיקה מגיעה עם הקונפוגרציה הבסיסית ביותר איתה נמכר הדגם הזה: 6 גיגה RAM ו-128 גיגה אחסון שאינו ניתן להרחבה. החומרה הזאת מריצה את MIUI 10, גרסתה של שיאומי למערכת ההפעלה אנדרואיד, שמבוססת כאן על גרסת Pie העדכנית. בניגוד ל-Mi 8 Pro, החוייה היתה זריזה וחלקה ב-100% מהזמן. המכשיר טס זריז, חזק ונראה שהגרסה הנוכחית של מערכת ההפעלה כאן יודעת איך לנצל היטב את החומרה שאלוהים והאנשים בשיאומי נתנו לו. האם סוף סוף מכשיר של שיאומי עם תוכנה נטול באגים? צר לי, אבל אנחנו עדיין לא שם. עדיין הדפדפן המובנה אגרסיבי מדי ומשתלט ביישומים מסוימים על ברירת המחדל (קישורים מאפליקציות כמו וואטסאפ נפתחים משום מה רק דרכו והאופציה לפתוח אותם כברירת מחדל דרך כרום אינה מופיעה בתפריט הרגיל). מעבר לזה, את הבאג המפתיע של שיאומי למכשיר זה פגשתי כאן בתפריט ה-Bluetooth: בכל פעם שרציתי להצמיד מכשיר חדש אל ה-Mi Mix 3, אופציית חיפוש המכשירים בסביבה סירבה לפעול. איתחול פתר תמיד את הבעיה אבל זה לא צריך להיות פתרון קבע. לא מתים מזה, ושיאומי אלופה בלהותיר במכשיריה תקלות שלא מתים מהן. ועדיין, ההמתנה למכשיר של שיאומי שהכל יעבוד בו חלק, נמשכת.

כזה ניסיתי: Xiaomi Mi 8 Pro

המושג החם ביותר בבורסת השמועות בשוק הסלולר בשנה שעברה היה סורק טביעות אצבע מתחת למסך. לאחר שכל היצרניות בשוק צמצמו את המסגרת התחתונה והעליונה במסכי הסמארטפונים שלהן, קורא טביעות האצבעות נאלץ לחפש מקום לנדוד אליו, או לגב המכשיר, או אל מתחת למסך עצמו. אנליסטים, בלוגרים וכתבי טכנולוגיה העריכו חודשים לפני השקת שה-Galaxy S8 וה-iPhone X יכללו קורא שכזה, אך בסופו של דבר התבדו: אפל החליטה להיפטר מקורא טביעות האצבע ולהסתמך על זיהוי פנים בלבד, וסמסונג בחרה להסתמך גם על זיהוי פנים וגם להזיז את הקורא אל גב המכשיר. שנת 2018 היא השנה בה סוף סוף הטכנולוגיה המדוברת הגיעה אל השוק ואומצה, בינתיים לפחות, בעיקר על ידי תעשיית הסלולר הסינית: Huawei Mate 20 Pro OnePlus 6T, Meizu 16th, כולם מחביאים סורק שכזה מתחת למסך, נחתו בישראל בחודשים האחרונים. כעת מגיע גם תורה של שיאומי, עם מכשיר הפרמיום שלה, Mi 8 Pro.

גב שקוף, Xiaomi Mi 8 Pro (צילום: גד גניר)

ה-Mi 8 Pro הוא למעשה גלגולו ה"בריטי" של ה-Mi 8 Explorer. האקספלורר הושק כמכשיר פרמיום יחד עם ה-Mi 8 הרגיל והיה בין הראשונים להתהדר בקורא טביעות אצבעות מתחת למסך. בדצמבר האחרון החלו מכשיריה של שיאומי להימכר באופן רשמי ע"י מפעילות סלולר באנגליה וכנראה מתוך רצון להתחיל את ההשקה עם מכשיר חדש, הוחלט לתת למכשיר הפרמיום של החברה שם חדש ולשווקו כך. באותה הזדמנות הגיע גם לישראל בתצורה החזקה ביותר שלו, עם ערכת השבבים Snapdragon 845, זכרון RAM בנפח 8 גיגה ואחסון בנפח 128 גיגה, שאינם ניתנים להרחבה. שיאומי היא ככל הנראה היצרנית שמציעה את מגוון הדגמים הרחב ביותר המבוססים על ערכת השבבים החזקה ביותר של קוואלקום. עושים בה שימוש הפוקופון, המי מיקס 2 אס, Mi 8, ה-Black Shark (מכשיר הגיימינג של החברה) והמי מיקס 3. מעטים המכשירים בשוק שמציעים נפח זכרון RAM רחב כל כך ויש סיבה טובה מדוע זה כך: אין בכך צורך. מכשירי הפיקסל של גוגל מסתפקים בחצי מזה, ורוב השוק מציע כ-6 גיגה במכשירי דגל, שגם זה מעבר למה שרוב המשתמשים צריכים, נכון לתחילת שנת 2019. ייתכן שבעוד כמה שנים אפליקציות יהפכו לתובעניות יותר, אבל כיום היתרון ב-8 גיגה RAM מתבטא בעיקר ביכולת להגיד שיש לך בסמארטפון 8 גיגה RAM.

כזה ניסיתי: Nokia X6

עבור מי שנכנס לאתרי המכירות הסיניים בסמוך לחגי הקניות בנובמבר וחיפש מציאות בקטגוריות הסמארטפונים, ציפתה הפתעה. אם בשנה שעברה שלטו שם ללא עוררין מותגים כמו OnePlus ושיאומי, השנה נוספה לשם גם לא אחרת מאשר נוקיה מבית HMD Global. בינתיים מדובר במספר דגמים מצומצם, מכשירי ביניים שנמכרים בגרסאותיהם הסיניות. איך זה להשתמש בנוקיה שעולה כמו מכשיר ביניים של שיאומי? ניסיתי לברר זאת באמצעות Nokia X6.

Nokia X6 (צילום: גד גניר)

נוקיה X6 הוא גרסה סינית של Nokia 6.1 Plus, שניהם לא נמכרים עדיין באופן רשמי בישראל. הוא מבוסס על ערכת השבבים Snapdragon 636 של קוואלקום, אותה אחת שעליה התבסס ה-Xiaomi Redmi Note 5 שבדקתי מוקדם יותר השנה, ערכת שבבים בעלת 8 ליבות, כולן במהירות 1.8 גיגהרץ. האחסון המובנה הוא בנפח 64 גיגה וניתן להרחיב אותו באמצעות כרטיס זכרון בנפח של עד 400 גיגה. הגרסה אותה בדקתי הגיעה עם זכרון RAM בנפח נדיב מאוד ביחס לרמת המחיר של המכשיר, 6 גיגה. למעשה, זה הדבר היחיד שמבדיל מבחינת רכיבים בין הגרסה הסינית לגרסה שנמכרת בכל שאר העולם, נפח RAM גדול יותר.

כזה ניסיתי: Samsung Galaxy A9

זו כבר השנה השלישית ברצף שבה אני מגיע לרגע בו אני אמור לבחון סמארטפון חדש מסדרה A של סמסונג, ולוקה באמנזיה זמנית. אני נכנס אל תהליך הביקורת מלא תקווה, למצוא אלטרנטיבה ראויה של סמסונג עצמה, למכשירי הדגל שלה, אבל מתאכזב בכל פעם מחדש. למה שחברה תציע בכלל אלטרנטיבה ראויה לעצמה? מצב שוק הסמארטפונים העולמי לקראת סוף שנת 2018 אולי יכול לתת הסבר לצורך הזה: פחות סמארטפונים נמכרים בעולם והחברות מייקרות כתוצאה מכך את מחירי מכשירי הדגל הפופולריים. במקביל, החלופות הסיניות משתפרות משנה לשנה ומציעות תמורה טובה יותר לכסף. סמסונג רוצה למנוע את נטישתם של מי שמחירי מכשירי הדגל שלה הפכו ליקרים מדי עבורם. על הקהל הזה בונה סמסונג עם סדרה A:  זו סדרה שמתאפיינת במכשירים עם עיצוב יוקרתי יותר מזה של סדרה J (הסדרה הזולה יותר של סמסונג), פשרות שעל הנייר אמורות להיות נסבלות לחלוטין, ומחיר זול יותר מזה של מכשירי הדגל שלה. השנה, כדי להפוך את סדרת ה-Upper Mid שלה לאטרקטיבית יותר, מכריזה סמסונג על מהפך: טכנולוגיות חדשניות ישולבו קודם במכשירים הביניים שלה ויאומצו לאחר מכן במכשירי הדגל. ה-Galaxy A9 2018 מגיע עם חידוש כזה: לא פחות מ-4 (!) מצלמות בגב המכשיר. מבטיח? מאוד, כרגיל. מקיים? ממש לא, יותר מתמיד.

ארבע מצלמות, Galaxy A9 (צילום: גד גניר)

לרוב, השוק הישראלי מקבל את גרסאות ה-Exynos, ערכות השבבים של סמסונג במכשירי החברה הקוריאנית שמגיעים באופן רשמי לישראל. במקרה של ה-A9 ישנה רק גרסה אחת המבוססת על ערכת השבבים של קוואלקום, ערכת השבבים Snapdragon 660. ה-660 היא ערכת שבבים חזקה יחסית במשפחת ערכות השבבים של קוואלקום עבור מכשירי ביניים, וכוללת שמונה ליבות: ארבע במהירות 2.2 גיגהרץ, וארבע נוספות במהירות 1.8. עוד נתון מפתיע לטובה על הנייר הוא זכרון ה-RAM של המכשיר: 6 גיגה. עד כה רק מכשירי Note הגיעו עם נפח RAM שכזה, ואפילו מכשירי ה-Galaxy S9 הסתפקו בנפח של כ-4 גיגה בלבד. אם כל זה לא מספיק, ציידה סמסונג את ה-A9 באחסון בנפח חסר תקדים (מבחינתה) במכשירים שאינם מכשירי דגל - 128 גיגה, שגם אותם ניתן להרחיב באמצעות כרטיס זכרון.