כזה ניסיתי: LG Wing

העשור הראשון של המאה ה-21 היה תור הזהב של מעצבי טלפונים סלולרים. אלו היו הימים בהם למונח Form Factor היתה עוד משמעות: יצרניות ניסו כל הזמן לחדש ולאתגר את התפיסות הקיימות, וכך, לצד הצורות הנהוגות באותן שנים "Bar" (שאף פעם לא זכתה לתרגום ראוי לעברית), וצדפה, צצו תצורות כמו סליידר, ו-Swivel. יום בהיר אחד בשנת 2007 השיקה אפל את האייפון הראשון והפכה את הסמארטפונים למוצר להמונים. השינוי הזה החל תהליך מהיר של הכחדה של כל תצורה אחרת, ובשנת 2012 כבר היה כמעט בלתי אפשרי למצוא בשוק מכשירים עם חלקים נעים.

LG Wing (צילום: גד גניר)

המגמה הזאת השתנה בשנה וחצי האחרונות: זה התחיל מנסיונות של יצרניות להעלים את מגרעת המסך (Mi Mix 3, Galaxy A80), ועבר למכשירים שמשנים את צורתם כדי להציע נדל"ן מסך גדול יותר (Galaxy Z Fold וממשיך דרכו ה-Fold 2, וגם ה-Z Flip). ההערכות מדברות על כך ש-LG תציג השנה מכשיר משלה עם מסך נגלל. עד שזה יקרה, החליטה היצרנית הקוריאנית לשלוח בינתיים נציג אחר לקטגוריית הפרימיום-ביזאר, LG Wing.

כאלו ניסיתי: +JBL Club Pro TWS

באוקטובר האחרון הכריזה JBL על שני דגמי אזניות TWS חדשים. היצרנית האמריקאית אינה חדשה בקטגוריה הזאת, אבל הדגם הבכיר מבין השניים, +JBL Club Pro מכוון גבוה, היכן שנמצאות אזניות כמו AirPods Pro ו-Momentum TW2, ומציע בין השאר את התכונה המהווה כרטיס כניסה למועדון הפרמיום של אזניות True Wireless: ביטול רעשים.

JBL Club Pro+ TWS (צילום: גד גניר)

כפי שמרמז שמן, יש כאן תמה של מועדונים. +Club Pro עוצבו, לטענת JBL, באופן שאמור להזכיר אזניות מקצועיות של אמנים אם כי אני לא ממש רואה את הדמיון. מדובר באזניות די ממוצעות במימדיהן ובמשקלן, נטולות סנפירי ייצוב, שמסתמכות על עיצובן כדי להשאר באזניים שלכן. הן נוחות למדי אבל אם אתם זקוקים לאזניות ספורט, אני יכול לחשוב על לא מעט אזניות אחרות שיתפסו בצורה אסרטיבית יותר בתוך האוזניים שלכם.

כזה ניסיתי: Dyson V11 Absolute Extra

תשאלו רוכשי דייסון מה מפריע להם בשואבים האלחוטיים שלהם. סביר להניח שרוב התלונות שלהם יתמקדו בסוללה: משך זמן השאיבה באופן כללי, התפקוד שלה לאחר שנה-שנתיים, והעובדה שכדי להחליף אותה נדרש חוש טכני או הגעה למעבדה. בדייסון מודעים לביקורת, ובשנתיים האחרונות מאז השקת ה-V10 מתמקדים בעיקר בסוגיה הזאת: ה-V11 של שנה שעברה הגיע עם מסך המציג את משך זמן השאיבה הנותר, והשנה, הדגם המעודכן V11 Absolute Extra מביא איתו תכונה לא חדשנית אבל מאוד מתבקשת: אפשרות לשלוף את הסוללה ולהחליפה באחרת.

Dyson V11 Absolute Extra (צילום: גד גניר)

Absolute extra הוא תת דגם של התצורה הכי מאובזרת של הדגם החזק והחדש ביותר בקטלוג שואבי האבק האלחוטיים של דייסון, ה-V11. הוא חולק עיצוב ליניארי דומה לזה של ה-V10 משנת 2018, ומנוע דיגיטלי זהה עם 14 ציקלונים שמסתובב במהירות של 125,000 סיבובים בדקה. עם זאת, שיפורים שהוכנסו במבנה שלו מאפשרים זרימת אויר קצת חזקה יותר (בערך 10%) שמתבטאים בעוצמת יניקה מקסימלית חזקה יותר (185AW ב-V11 לעומת 150AW ב-V10). לשואב, כרגיל, יש שלוש עוצמות: החלשה ביותר, Eco נותנת לכם שאיבה בעוצמה שאמורה להספיק לניקוי שגרתי של רצפות ומשך זמן שימוש מקסימלי. העוצמה החזקה ביותר, מצב Boost מיועד לשאיבת שטיחים מטונפים באופן קיצוני, בהם נדרשת שאיבה של חלקיקי אבק עיקשים במיוחד תוך הקרבה משמעותית של משך זמן השימוש הכללי. מצב הביניים עובד בשתי צורות: בחיבור לכמעט כל אביזרי השואב מקבלים ממנו עוצמה בינונית שמאזנת בין ביצועים לזמן שימוש. המצב השני הוא מצב אוטומטי, שפועל כאשר מחברים לשואב ראש שאיבה חכם העונה לשם "High Torque". הראש הזה מצויד בחיישנים המאפשרים לו לזהות את סוג המשטח ולהתאים עבורו אוטומטית את עוצמת השאיבה. בניגוד לראש השאיבה הראשי של V10 שהיה מותאם בעיקר לשאיבת שטיחים, High Torque מתאים גם לשאיבת רצפות ומאפשר איסוף של פירורים ולכלוך גדולים יותר בזכות פתחים בחלקו הקדמי שניתן לשנות את גודלם, במקום להחליף בכל פעם בין ראש השאיבה הזה לראש ה-Fluffy. ראש ה-Fluffy אגב עדיין מגיע עם השואב ברמת האבזור הזאת, וניתן לשמור אותו בעיקר לפרקטים. עוד באריזה (ברמת אבזור Gold) מקבלים גם מברשת קטנה למשטחים עדינים, מברשת חובטת קטנה לספות, אביזר דו מצבי, ראש שאיבה לפינות, ומברשת בוץ. בנוסף, כלולה באריזה גם תחנת עגינה לתליית השואב על הקיר, מטען, ומעין קליפס שמאפשר לשאת על מוט הערכה שני אביזרים נוספים כך שיהיו בהישג יד.

כאלו ניסיתי: Denon Home 150 ו-Home 250

במשך שנים, יצרניות אודיו התעסקו בעיקר, ובכן, באודיו. האופן שבו כל מוצר שלהן נשפט היה בעיקר לפי איכות הסאונד שלו, ובצדק. כל השאר היה קישוט בסופו של דבר. המעבר לעולם של סמארטפונים ואפליקציות הפך את המשתמשים לתובעניים יותר, וכאלו שדורשים מוצרים חכמים עם שליטה נוחה יותר. באמצע העשור הקודם, החלו יצרניות רבות להכנס לתחום ה-Multi Room, האפשרות לשלוט על כל הרמקולים בבית דרך אפליקציה אחת. אחת היצרניות האלו היתה Denon היפנית, שהחלה את דרכה בתחום עם מותג נפרד בשם HEOS שכלל רמקולים שונים ואפליקציה לשליטה עליהם. בשנת 2020 רמקולים חכמים הם כבר לא קטגוריה איזוטרית למביני עניין בלבד, ודנון ספגה לתוכה חזרה את המותג HEOS אבל לא העלימה אותו לחלוטין: הרמקולים החכמים החדשים של דנון ומרנץ (מותג אודיו שהתמזג לכדי חברה אחת עם דנון ב-2002) נשלטים ע"י HEOS. בשבועות האחרונים התנסיתי בשני רמקולים כאלו: Denon Home 150 ו-Denon Home 250.

Denon Home 150 (מימין) ו-Home 250 (משמאל). (צילום: גד גניר)

ה-Home 150 הוא הקטן בסדרה: הוא כולל דרייבר מיד-באס בקוטר 3.5 אינטש, וטוויטר בקוטר 1 אינטש מוגברים באמצעות שני מגברי Class D. הרמקול מייצר עוצמה מרשימה, אבל בשל בימת צליל צרה יחסית מומלץ לעשות בו שימוש בעיקר בחדרי שינה ולא נניח בסלון או מטבח פתוח. חתימת הצליל שלו חמה, והוא מייצר שמע מפורט ונקי למדי, עם באסים אסרטיביים אבל לא כאלו שמשתלטים על כל שאר טווחי התדרים. ה-Home 250 הוא הבינוני בסדרה (קיים גם 350, אותו לא בדקתי) המיועד לחללים מרווחים יותר וכולל שני דרייברים מיד-באס בקוטר 4 אינטש, רדיאטור פאסיבי בקוטר ¼ 5 אינטש ושני טוויטרים בקוטר ¼  אינטש. ה-250 מתאפיין בבימת צליל רחבה יותר ובצליל עשיר ומדויק יותר והצליח למלא את חלל הסלון הממוצע בגודלו שלי במוזיקה במוזיקה בעוצמה ראויה. יצא לי להאזין לרמקולים שמספקים צליל שנותן יותר דגש לטווחי המיד ולצלילים הגבוהים, מה שנותן תחושה של סאונד מפורט יותר, אבל השמע ברמקולים החכמים של דנון בהחלט כיפי ומי שמעוניין בבאסים יקבל אותם כאן בשפע, מבלי שיאפילו בצורה מוגזמת על השאר.

כזה ניסיתי: Samsung Galaxy S20 FE 5G

סמסונג היא בדרך כלל חברה עקבית. בשונה משיאומי, רילמי ואחרות, ענקית הסלולר הקוריאנית מקפידה על לו"ז השקות מכשירי דגל מסודר: בפברואר-מרץ היא משיקה מכשירים מסדרת S, ובאוגוסט-ספטמבר משיקה מכשירי נוט, כשברקע ישנן השקות קטנות יותר של מכשירי ביניים שונים. השנה, אולי בשל הקורונה, הצליחה לדחוס ללו"ז הזה בסוף ספטמבר מכשיר נוסף: Galaxy S20 FE 5G.

Samsung Galaxy S20 FE 5G (צילום: גד גניר)

יש לא מעט דברים מעוררי תימהון בהשקה הזאת: ראשית, השם. הפעם האחרונה שסמסונג השתמשה בסיומת "FE" (קיצור של Fan Edition) היתה לאחר הפיאסקו הגדול ביותר בתולדות ההיסטוריה הסלולרית שלה: קצת אחרי הריקול שבוצע למכשירי ה-Note 7 המתלהטים, החליטה סמסונג לערוך בהם מקצה שיפורים ולהחזיר אותם לשוק תחת שם חדש, Galaxy Note FE. אני עוסק בכתיבה ואנקדוטות כאלו מפלפלות לי את הביקורת, אבל למה שסמסונג, חברה שמייצרת ומשווקת סמארטפונים, תיתן לי ולאחרים את התחמושת להזכיר לקוראים שוב את אותה אפיזודה טראומטית?

מעבר לכך הפעם באמת מדובר במכשיר שונה. אם עד כה, כשסמסונג היתה מציגה באותה השנה מהדורה חדשה של מכשיר מסדרה S, היה זה לכל היותר כדי להציג אפשרות צבע חדשה. ה-Galaxy S20 FE הוא סיפור אחר לחלוטין, והסיפור שסמסונג מנסה להציג כאן הוא שמדובר במכשיר שעוצב והותאם במיוחד לטעמם וצרכיהם של מעריצי המותג. מה הופך אותו ליותר מותאם למעריצים משלושת הגרסאות של S20 שהושקו בפברואר?

כאלו ניסיתי: B&O E8 Sport

6 דגמי אזניות שונים מ-3 דורות, בשתי סדרות שונות: זה ההספק המרשים של B&O בקטגוריית אזניות ה-TW מאז שנכנסה לתחום לפני שלוש שנים. נכון, יש חברות שהספיקו יותר, אבל יחסית לחברה שעד 2015 נמנעה בכלל מלהכנס לשוק האזניות האלחוטיות, מדובר ברקורד מרשים. ה-E8 Sport שהגיעו אליי לאחרונה, כפי ששמן מרמז בעדינות, מותאמות לעוסקים בפעילות גופנית, אך מביאות איתן את כל היתרונות של הדור האחרון והמתקדם ביותר של האזניות של החברה הדנית.

B&O E8 Sport (צילום: גד גניר)

ל-E8 Sport זוג דרייברים בקוטר 5.7 מילימטר, המייצרים טווח תדרי צליל שנע בין 20 קילוהרץ ל-20,000 הרץ. הן מבוססות על תקן Bluetooth 5.1 העדכני ביותר בשוק ותומכות בפורמטי השמע SBC, AAC וגם aptX Classic. כל זה, באופן מאוד לא מפתיע, מייצר סאונד מעולה שמעטות האזניות בשוק שמציעות משהו דומה לו: שמע מפורט, חד ונקי, עם באסים עוצמתיים, וביצועים מצוינים לאורך כל טווחי הצליל. עם כמה שהן עולות, זה לא אמור להפתיע, ועדיין כיף להאזין איתן למוזיקה. גם בשיחות טלפון הן מעולות, ובצד השני לא הבחינו בדר"כ שאני מדבר דרך אזניות, הודות למערך של ארבעה מיקרופונים כששניים מהם משמשים לנטרול רעשי רקע. מתי כן הבחינו? בעיקר כשהיתה רוח בעוצמה בינונית מסביב, וגם אז האיכות היתה לא רעה בכלל.

כזאת ניסיתי: Samsung QE55Q95T

ביולי האחרון הציגה סמסונג את קולקציית הטלויזיות החדשה שלה לשוק הישראלי לשנת 2020. זו היתה השקה עמוסת גימיקים: לצד מסך הדגל שמציע רזולוציית 8K (שכמעט ולא ניתן להשיג תכנים שצולמו ברזולוציה הזאת), הוצגו גם מסך המסתובב על צירו, מסך המגיע על מעמד שנראה כמו כן ציור ואף מסך המעוצב כתמונה עם מסגרת עץ הניתנת להחלפה. כל אלו הם למעשה התפאורה למסכים יותר מיינסטרימיים, שמייצרים אולי פחות כותרות, אבל רלוונטיים יותר לרוב האוכלוסיה, כמו ה-QE55Q95T, טלויזיית 55 אינטש ה-QLED 4K המתקדמת ביותר בקולקציה של סמסונג, אותה בדקתי לאחרונה.

עבודת המיתוג שסמסונג עשתה למסכי ה-QLED שלה צריכה להילמד בקורסים בשיווק. למרות הדמיון הפונטי, אין ל-QLED כל קשר טכנולוגי או הקבלה ל-OLED. מסכי QLED הם מסכי LCD עם תאורת LED (זה המקום להזכיר שגם מסכי LED הם למעשה מסכי LCD), הכוללים שכבה נוספת עם "נקודות קוואנטיות", נאנו קריסטלים מוליכים למחצה שמייצרים צבעים מדויקים יותר ותאורה חזקה יותר משמעותית ממסכי LCD סטנדרטיים. השם הטכני של כל העסק הזה אמור היה להיות QDD-Quantum Dot Display, אבל QLED הרבה יותר נגיש ונכון שיווקית. סמסונג אגב לא המציאה את הטכנולוגיה ואפילו לא היתה הראשונה להשתמש בה בטלויזיות מסחריות. קדמה לה סוני שהציגה טלויזיה בטכנולוגיה זהה בשנת 2013. אז אם המונח QLED הוא של סמסונג, איך ייתכן שיש עוד טלויזיות QLED בשוק שאינן של ענקית הטכנולוגיה הקוריאנית? נכון לכתיבת שורות אלו מדובר בסה"כ בשתי יצרניות נוספות, Hisense ו-TCL שהכריזו על שיתוף פעולה כיצרניות של מסכי QDD, כלומר QLED.

QE55Q95T (צילום: יח"צ)

אז אחרי שהבהרנו ש-QLED זה בעצם LCD, אפשר לדבר על איזה LCD זה והתשובה היא LCD מעולה. טכנלוגית ה-QDD עובדת והמסך בהחלט מציג גווני צבע מרהיבים אבל לא מוגזמים בצבעוניותם, ושחור כהה להפליא. זה לא השחור, וגם לא הצבעים של מסכי OLED, אבל זה הכי שחור שיצא לי לפגוש במסכי LCD. עומק השחור הזה הוא בין היתר בגלל כמות גדולה בהרבה של איזורי תאורה שונים מאחורי המסך, מה שמאפשר לשלוט טוב יותר בעוצמות התאורה באיזורים קטנים יותר במסך וליצור ניגודיות ואפלה יותר משכנעת היכן שצריך. בהתאם לכך, לא ניתן ממש להבחין בזליגות אור, מעין הילות אור שמופיעות באיזורים שאמורים להיות חשוכים במסך. גם זויות הצפייה רחבות והודות לעוצמת בהירות גבוהה במיוחד יחד עם ציפוי מיוחד מונעות השתקפויות אור בצורה יעילה מאוד: אצלי בבית ה-QE55Q95T הותקנה מול גוף תאורה המותקן על הקיר וכמעט ולא ניתן היה להבחין בהשתקפות האור שלו על מסך הטלויזיה.

בכזה שיחקתי: Dirt 5.0

ביום שני האחרון הודיעה Electronic Arts, ענקית המשחקים על רכישת Codemasters, מפתחת משחקים לא קטנה בפני עצמה, בסכום של כ-1.2 מיליארד דולר. הרכישה של Codemasters, המתמחה במשחקי מירוצים הופכת את Electronic Arts לבעלת השליטה ברוב סדרות משחקי המירוצים החשובות בשוק: אל Need For Speed המצליחה שלה מצטרפים כרגע F1, Grid, Project Cars ו-Dirt של Codemasters. 

Dirt 5.0: רכב Pathfinder (צילום מסך: גד גניר)

סדרת Dirt החלה את דרכה באופן טראגי: Codemasters פרסמה מאז 1998 סדרת משחקי מירוצי ראלי מצליחה בשם Colin McRae Rally, על שם הנהג הנודע. ב-2007 החליטה שהגיע הזמן לרענן את המותג ולשנות קצת את המיקוד שלו. התוצאה היתה Colin McRae: Dirt, משחק שלצד מירוצי ראלי, מציע לשחקן לחוות נהיגת שטח על מגוון סוגי רכבים. החלק הטראגי בסיפור מגיע כשלושה חודשים אחרי ההשקה של גרסת ה-PC של המשחק, ויום למחרת ההשקה שלו לקונסולות PlayStation 3 באירופה: קולין מקריי, חלק בלתי נפרד מהמותג, נספה בתאונת מסוק יחד עם בנו ועוד שני חברים.