יום שבת, 2 בנובמבר 2013

כזה יש לי: פלאש למצלמה Nikon SB400

קצת משונה לכתוב כאן על פלאש למצלמה ולהתייחס אליו כאל חפיץ. ובכל זאת, הוא שחור, קטן, מופעל ע"י סוללות, מגיע בתוך קופסא עם קרטונים בפנים, עולה סכום שנראה לא הגיוני ביחס למימדים שלו, ולכן, אפשר להגיד שהוא עונה על התנאים הדרושים כדי להיכלל בתוך ההגדרה הזאת.

Nikon Speedlight Sb-400 (צילום: גד גניר)
נתחיל מההיסטוריה. לידיעתכם, ההיסטוריה מאורגנת אצלי בצורה מאוד שיטתית. לדוגמא, מלחמת לבנון השניה תיזכר אצלי תמיד כמלחמה שביום השני שלה קניתי את ה- Sony Ericsson W800i שלי. שיטת הארגון הזאת עובדת מצוין גם בגישה לזכרונות על אירועים בחיים האישיים שלי: אני זוכר את עצמי מסתובב בירח הדבש שלי עם אשתי בתאילנד ומחפש מחליף לאייפון 2 שלי שנקנה שנתיים וחצי קודם לכן, יום לפני שיצאתי למילואים. את השנה השנייה שלי באוניברסיטה חנכתי עם המחשב נייד הראשון שלי, HP Pavilion tx2620ej Entertainment,עם מסך מגע מסתובב (פעם קראו למחשבים האלו קראו "טאבלט פי סי" לפני שהגיע האייפד ושדד מהם את התואר הזה). וכך אנחנו מגיעים להחלטה שלי, אי שם בשנת 2008, לקנות את מצלמת ה-DSLR שלי, Nikon D60. את ההחלטה הסופית על הקנייה קיבלתי בזמן שהייתי בצימר, עם אשתי, יומיים לאחר שהצעתי לה נישואין.

Nikon D60 (קרדיט: יח"צ)

המעבר ממצלמת סופרזום (Canon Pwoershot S5 אם אתם שואלים), למצלמתDSLR  היה סוג של שוק תרבותי, במובן החיובי: צלמים חובבים שעושים את המעבר הזה, נהנים מהנקישה של המראות בכל צילום, מהתחושה שמדובר באביזר "מקצועי" (אפילו שמדובר ב-DSLR ברמת כניסה בלבד), וכמובן מהשיפור המשמעותי באיכות התמונה הנובע מעדשות איכותיות יותר וחיישן גדול יותר. ולמרות זאת, השיפור לא היה משמעותי מספיק. עדיין, כדי להגיע לתמונות חדות ומרשימות, הייתי צריך לצלם מספר צילומים עד שהייתי מגיע לתמונה המושלמת. בחוץ, באור יום, התמונות שצילמתי עם המצלמה שלי נראו מעולה, אבל זה לא היה מבחן אמיתי, מאחר ומדובר בתנאים אופטימליים לכל מצלמה. בתנאי אור מאתגרים יותר, כמו צילום בתוך בית, בערך 10% מהתמונות שהייתי מצלם היו יוצאות טוב. כל השאר- מטושטשות ומאכזבות. הקניות שבאו לאחר קניית המצלמה, נועדו בין השאר, להביא אותי למצב בו חלק גדול יותר מהתוצאות משביע את רצוני. כך קניתי את העדשת הסיגמא 18-200 (Sigma 18-200mm f/3.5-6.3 DC OS HSMשלי שכללה מייצב תמונה אופטי, שבו תליתי תקוות רבות, תקוות שלא ממש מימשו את עצמן. שנה לאחר מכן, ב-2011, מספר שבועות אחרי שבתי נולדה, קניתי את העדשה השניה, הפעם זו היתה עדשת פריים של ניקון (AF-S DX NIKKOR 35mm f/1.8G), עם אורך מוקד קבוע וצמצם רחב במיוחד שאמור לאפשר כניסת כמות גדולה של אור לחיישן לפרק זמן מאוד קצר, ובכך לגרום לתמונה להיות חדה יותר, אך גם כאן לא הגיע השיפור שחיכיתי לו.


ואז שיניתי כיוון. ל-D60 יש פלאש מובנה. הפלאש הזה (ולמעשה כמעט כל פלאש מובנה בכל מצלמה) הוא הורס תמונות סדרתי, מאחר והוא משנה את גווני התמונה, שורף את האובייקטים הקרובים ומחשיך את הרקע. היתרון היחיד שיש לצילום עם פלאש מובנה הוא העובדה שהבזק האור, מכניס לתוך החיישן כמויות אור גדולות יותר ומייצר לרוב תמונות חדות יותר, גם אם הן מרגישות דו מימדיות ולא טבעיות. עבורי, במשך תקופה ארוכה, השימוש בפלאש היה טאבו ונמנעתי ככל האפשר משימוש בו. אחרי הקנייה של עדשת הפריים של ניקון, התחלתי לחפש פתרונות אחרים לצילום בתוך הבית ואז הבנתי שאולי הכיוון שממנו נרתעתי כל הזמן הוא הפתרון הכי נכון בשבילי. לכן, הפתרון הוא פלאש חיצוני, שניתן להסיט את הזוית שאליה הוא מופנה. באופן הזה, האור היוצא מן הפלאש מכה במקום אחר (במקום נניח בפני המצולמים), ומוחזר אל האובייקט. באופן הזה התמונות יוצאות טבעיות יותר, עם צבעים אמינים יותר, אך חדות בדיוק כמו תמונות עם פלאש רגיל.

בשלב הזה הגיע להתחיל לחשוב על מועמדים ספציפיים לקנייה. לא חשוב פחות, לפני זה,  הייתי צריך להיסגר על התקציב אותו אני מוכן להשקיע בשדרוג הזה למצלמה. על המצלמה עצמה הוצאתי כ-2000 ₪. סכום דומה השקעתי בעדשת הסיגמא שקניתי עבורה לאחר מספר חודשים. את עדשת הפריים של ניקון קניתי בערך ב-1000 ₪, כך שאל רכישת הפלאש הגעתי עם מוטיבציה די נמוכה להוציא סכומי כסף גבוהים. כבר בהתחלה פסלתי פלאשים של חברות צד שלישי, והחלטתי ללכת על פלאש מבית Nikon. למה? כי הסתבר לי שהפלאשים המיוצרים ע"י חברות אחרות, לא זולים באופן ניכר מאלו המיוצרים ע"י ניקון עצמה, ולא ראיתי סיבה להמר כאן על יצרן שאינני מכיר. בשלב הזה נותרתי רק עם דגם אחד של ניקון, דגם די ותיק בשוק אמנם, אבל אחד שנהנה מביקורות מצויינות, שעלה בזמנו באיזור ה-550 ₪ בארץ, ה-SB400Speedlight.

Nikon Speedlight Sb-400 (צילום: גד גניר)

קראתם נכון. בארץ. קניתי את הפלאש בחנות ישראלית, כמו את כל שאר ציוד הצילום שאי פעם קניתי. ברוב המקרים, לפחות במצלמות ובציוד שאני קניתי, הפרש המחירים בין חו"ל לישראל היה זניח, אם היה קיים בכלל. במקרה של ה-SB400, כלל לא היה הבדל במחיר בין חו"ל לישראל, וגם אם היה, יתרון הזמינות והאפשרות לרכוש ולאסוף באופן עצמאי את הפלאש מהחנות, היטה את הכף לטובת קנייה בישראל.

Nikon Speedlight Sb-400 (צילום: גד גניר)

כאן המקום לספר כי ה-SB400 הוא ככל הנראה דגם הפלאש הזול והפשוט ביותר בליין הפלאשים של ניקון. לא אכנס לפרטים הטכניים, אך אספר כי מדובר באביזר מאוד פשוט לתפעול, שבניגוד לפלאשים מתקדמים יותר של ניקון, שומר גם על משקל ומימדים סבירים. צלמים עילאיים ומתנשאים היו מזלזלים בפלאש הזה כי אין לו מסךLCD , תפעול מרחוק או אפשרויות שליטה מתקדמות, אני אישית רואה בזה יתרון כי יש בו את כל מה שאני צריך ולא יותר מזה: מפסק הדלקה וכיבוי, נורת חיווי המסמנת אם הפלאש טעון ומוכן לפעולה, וראש שניתן להטות כלפי מעלה (כדי להשיג את אפקט "הקפצת" הפלאש עליו דיברתי קודם). בנוסף, הפלאש עושה שימוש רק ב-2 סוללות AA, בניגוד לפלאשים גדולים ומתקדמים יותר, ולא מוסיף משקל רב מדי למצלמה שגם ככה כבדה למדי.

Nikon Speedlight Sb-400 (צילום: גד גניר)


בשורה התחתונה, מדובר בקנייה שהיתה לה את ההשפעה הדרמטית ביותר על איכות התמונות שאני מצלם. לא אגזים אם אומר שההבדל באיכות התמונות במעבר בין צילום בלי הפלאש לצילום עם הפלאש, היה רב יותר מההבדל באיכות התמונות במעבר ממצלמה רגילה למצלמת DSLR. התוצאות מדברות בעד עצמן, בערך 90% מהתמונות שאני מצלם כיום עם המצלמה כשעליה הפלאש יוצאות חדות, ברורות ומוארות באופן מאוזן ויפה. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בצילום של הילדה שלי, מטרה קטנה שזזה הרבה בתוך הבית ושלא ניתן להתעכב דקות ארוכות לפני שמצלמים אותה. בקיצור, אם אתם באותו מצב כמו שהייתי, ומחפשים דרך לשפר את איכות התמונות שאתם מצלמים, ייתכן שפלאש חיצוני הוא הפתרון המתאים לכם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה