יום שני, 14 באפריל 2014

כזה יש לי: סוני MiniDisc MZ-NF610

לראשונה מזה זמן רב, החלטתי לשבור את רצף הפוסטים על מוצרים שניסיתי, ולספר לכם קצת על ההיסטוריה האישית שלי. טוב, לא ממש ההיסטוריה האישית *שלי*, אלא על החפיצים באמצעותם האזנתי למוזיקה במהלך חיי. מה שגרם לי להחליט לעשות כזה דבר הוא מיני דיסק שקיבלתי השבוע מידידה טובה ושלא היה לה צורך בו. לפני שנצלול אל תוך המיני דיסק הספציפי שאני קיבלתי, בואו נעשה סקירה היסטורית קצרה. המיני דיסק הגיח לראשונה לאויר העולם בשנת 1992 ביפן, כפורמט מדיה חדש שפותח על ידי חברת סוני ונועד להחליף את הקסטות האנלוגיות המיתולגיות (קומפקט דיסקים לא באמת החליפו קלטות מאחר ובתקופה זו צורבים עדיין לא היו משהו שניתן למצוא בכל בית). הפורמט הזה התפתח למעשה כסוג של פורמט חסכוני וזול יותר מה-DAT שפותח גם הוא על ידי סוני מספר שנים לפני כן, אך בשל התרסקות הדולר בשנים אלו אל מול שער היין, מחיר המדיות עצמן והנגנים שעשו בהן שימוש זינק לסכומים שלא היה סיכוי שמישהו יהיה מוכן לשלם.
מדיית מיני דיסק (צילום: גד גניר)

כאמור, בשנת 1992 הוצגו מדיות המיני דיסק הראשונות, וגם נגן המיני דיסק הנייד הראשון של סוני, ה-MZ-1. בנוסף, בשנה זו הוצג גם האלבום הראשון למכירה בפורמט זה, אלבום ה-MTV Unplugged של מאריה קארי. מיני דיסקים זכו לפופולריות גדולה יחסית ביפן בלבד, בעוד בשאר העולם הם לא הצליחו להמריא, למרות ניסיונותיה של סוני להרחיב את קהל המשתמשים אפילו במחיר אישור ליצרניות אחרות כמו JVC, פיוניר, שארפ, פנסוניק וקנווד לייצר נגנים אשר עושים שימוש בפורמט זה.

מה היה כל כך טוב ומיוחד במיני דיסקים? הם שילבו את הטוב שבכל העולמות, לפחות בתקופת השיא שלהם. מאחר ומדובר בפורמט דיגיטלי, ניתן היה להקליט על המדיות שירים בצורת רצועות, כמו על דיסקים רגילים. בנוסף, ניתן היה למחוק אותם ולעשות בהם שימוש מחדש, כמו בקסטות. המדיות עצמן היו קטנות פיזית ועמידות הרבה יותר הן מקסטות והן מדיסקים. ההקלטה על מדיות המיני דיסק בוצעה בפורמט ATRAC הייחודי והמתנשא של סוני, אשר דוחס קבצי מוזיקה על ידי הסרת צלילים שממילא אינם נשמעים על ידי האוזן האנושית. יתרון נוסף – בניגוד לדיסקים רגילים, המיני דיסקים היו רגישים פחות לרעידות וזעזועים, בשל תכנון של הנגנים כך שישמרו Buffer גדול יחסית של מוזיקה, כך שגם אם הנגן מזדעזע, הוא ממשיך לנגן באופן חלק.
מיני דיסק MZ-NF610 (צילום: גד גניר)

הפורמט הזה נקבר סופית  ורשמית על ידי סוני בחודש מרץ בשנה שעברה כאשר הודיעה שהיא מפסיקה לייצר מכשירים אשר תומכים בו. בפועל, הפורמט הזה מת קרוב לסוף המילניום הקודם, עם הפיכת צורבי הדיסקים הביתיים לנפוצים יותר, וכמובן עם השקת נגני ה-MP3 הראשונים.


איפה אני הייתי באותה תקופה? ב-1992 הייתי תלמיד כיתה ד'. כמתנת יומולדת קיבלתי משני אחיי את הווקמן הראשון שלי. היה זה ווקמן פשוט של חברת סאניו, בלי רדיו, בלי ראש מתהפך, בלי כלום. ווקמן פשוט אבל עם איכות שמע לא רעה. יחד עם הווקמן, סתם שתדעו, קיבלתי את האוסף Now 23 עם מיטב להיטי אותה שנה (שירים כמו Ain't No Dooubt של ג'ימי נייל, Sleeping Satelite של טאזמין ארצ'ר, ועוד, ממליץ בחום להכנס ללינק כדי לראות את רשימת כל השירים). באותה תקופה חפיצים ממש לא עניינו אותי, ולכן הסתפקתי בווקמן הזה בלי לחשוב על איזה ווקמן יחליף אותו. מספר שנים לאחר מכן, כבר התחלתי לשים לב לפרסומות ב-MTV למכשירי מיני דיסק והטכנולוגיה החדשה שנראית כמו הדבר הכי מדהים בעולם, אבל ידעתי שזה מעבר להישג ידי מאחר והמכשירים האלו כלל לא נמכרו בארץ. גם כשכן התחילו להימכר, זה היה בסכומים שהתקציב שלי לא התקרב אליהם. בכל התקופה שבה קניתי ווקמנים בזה אחר זה (1994-2000), ידעתי שיבוא יום ובו אוכל להרשות לעצמי לקנות את הפלא הזה. למזלי לא היה שם אף אחד שיספר לי שהפעם הראשונה שבה יהיה ברשותי נגן מיני דיסק, תגיע רק בשנת 2014.

כאמור, ידידה טובה הביאה לי את המיני דיסק הזה. מסתבר שקרובת משפחה שלה מצאה אותו בתוך קופסת אבקת כביסה קטנה, עם כל האביזרים הנלווים שלו: שלט חוטי (עם מסך דיגיטלי ומלא כפתורים), כבל USB (אסביר לכם אח"כ), כבל 3.5 להקלטה, אוזניות, מטען לרכב, חוברות ההפעלה ודיסק ההתקנה למחשב, וגולת הכותרת: דיסק אחד בתוך הנגן עצמו, ועוד אחד מחוץ לו, עדיין בעטיפת הניילון, ממתין לפחות עשר שנים שמישהו ייגע בו. נגן המיני דיסק עצמו הוא מדגם MZ-NF610, מסדרת NetMD של סוני, נגן שהושק באפריל 2003

משעשע לנסות לבחון חפיץ שיצא לשוק לפני 11 שנים. בתקופה שבה הנגן הזה הושק, כבר תכננתי את קניית נגן ה-MP3 השני שלי (עליו ארחיב בהמשך, מבטיח), ונגני MiniDisc חדשים נראו כמו פרפורי גסיסה עצובים של פורמט שחטאו היחיד היה שנולד בתקופה עמוסת חדשנות בתחום מדיות המוזיקה. חשוב לי להדגיש נקודה שייתכן וברורה מאליה: לנגן הזה אין שום יתרון על פני מכשירים אחרים שיש כרגע ברשותי. הערך שלו עבורי הוא בעיקר סנטימנטלי, אבל זה לא מפריע לי להתבונן עליו עובד ולגלות בו מלא חסרונות המאפיינים את הטכנולוגיה שהיתה נפוצה אז. בין החסרונות האלו ניתן למנות מסך קטן ואפרורי המציג בעיקר מספרים ואייקונים קטנים וקבועים; אין לצג הזה תאורה כך שבמידה ותרצו להפעיל אותו בחשכה, תאלצו להסתמך על חוש המישוש שלכם; המעבר בין רצועות בדיסק לוקח בין שניה וחצי לשתי שניות, בשל העובדה שמדובר בחלקים נעים; אמרנו חלקים נעים? כל מכשיר אלקטרוני המשתמש בחלקים נעים הופך לרגיש לזעזועים, הרבה יותר מהמכשירים מבוססי זכרון פלאש של ימינו; אמנם יש כאן מנגנון  שאמור לטפל בענייני הקפיצות, אבל באופן כללי זה עניין לא בריא למכשירים האלו.
מיני דיסק MZ-NF610 (צילום: גד גניר)

מכשירי NetMD הם סדרה מאוחרת יחסית בהיסטוריית מכשירי מיני דיסק. כאמור, המיני דיסק הספציפי הזה הושק בשנת 2003, כאשר נגני MP3 הפכו ליותר ויותר נפוצים. לסוני יש היסטוריה מרשימה של מוצרים חדשניים מצד אחד, והיסטוריה מביכה של חוסר יכולת לחזות את העתיד מצד שני. נגני המיני דיסק מסדרת ה-NetMD היו חלק מאותה היסטוריה מביכה. המיני דיסקים האלו איפשרו לראשונה להעביר שירים באופן דיגיטלי ישירות מהמחשב אל המכשיר עצמו בחיבור כבל USB. אמרתי ישירות, זה לא ממש מדויק. למעשה, נזקקתם לתוכנה בשם SonicStage כדי להעביר אל המכשיר את השירים. אם חשבתם ש-iTunes היא תוכנה לא פופולרית, Sonic Stage הצליחה לשבור שיאים חדשים של אנטיגוניזם מצד משתמשיה. כפי שציינתי קודם, הפורמט הדיגיטלי היחידי שניתן היה לצרוב על מדיות מינידיסק הינו ATRAC עליו סיפרתי לכם קודם. הפורמט הזה כלל הגנות DRM, וכמו נגני האייפוד, לא ניתן היה להעביר שיר שהוקלט למיני דיסק חזרה אל המחשב. ההגבלה הזאת הגיעה בתקופה שבה החלו להופיע נגני MP3 התומכים בהעברת קבצי  מוזיקה בפורמטים שונים, ישירות אל המכשיר עצמו, בלי צורך בתוכנת סנכרון. חסרון מובנה נוסף במדיה הזאת הוא נפח הנתונים שניתן לדחוס לתוך מדיית מיני דיסק אחת. בתקופה שבה התחילו להופיע נגנים מבוססי הארדיסק עם נפח מובנה של 10 ו-20 גיגה (זה היה הרבה באותה תקופה!), מדיות מיני דיסק הכילו רק 80 דקות של מוזיקה במצב רגיל, 160 דקות במצב LP, ואפילו יותר במצבים אחרים, תוך פשרה מסוימת באיכות השמע.

הדגם הספציפי שקיבלתי כולל שלט עם רדיו. לפני עידן הבלוטות', שלט חוטי (בין המכשיר עצמו לאוזניות) היה דרך מעולה לשדר לסביבה עד כמה המכשיר שלך מתקדם. בסולם הדאווין, השלט של ה-MZ-NF610 היה ממוקם גבוה במיוחד. מדובר בשלט הכולל מסך מוארך עמוס בכפתורים בכמות המשתווה פחות או יותר לכמות הכפתורים על המינידיסק עצמו. בנוסף לכך יש לו מסך דיגיטלי ארוך וצר המציג את תחנת הרדיו לה אתם מאזינים, או לחילופין מידע על תיקיות או רצועות שאתם מאזינים להן. כיום אין באמת צורך בשלטים כאלו, מהסיבה הפשוטה שהנגנים עצמם קטנים מספיק כדי לתפעל ולאחוז בהם ביד.
השלט המתקדם של ה-MZ-NF610 (צילום: גד גניר)

אז פספסתי את עידן המיני דיסקים. מצד שני, היו לי מלא ווקמנים. על הראשון כבר סיפרתי לכם. הווקמן השני היה של חברת Aiwa, מדגם TA314, עם רדיו FM, ראש מתהפך, ואקולייזר המאפשר שליטה פרימיטיבית בבאסים, טרבל ועוד שקר כלשהו. בפועל, הווקמן הזה הפיק את השמע הכי טוב כאשר שלושת הפקדים מוזזים לעוצמה המקסימלית. איווה מאוד אהבה לשלב בווקמנים שלה את השטות הזאת, ואכן בתקופה מסויימת הרגשתי שאני מבין משהו בסאונד כאשר אני מזיז את הפקדים האלו. הווקמן הזה ליווה אותי במשך תקופה ארוכה יחסית, בערך 3-4 שנים, מכיתה ח', עד כיתה י"א.
ווקמן aiwa TA314 (צילום: ebay)

את ה-TA314 החליף ווקמן אחר של AIWA, ה-PX447. באותה תקופה היה מדובר בפלא טכנולוגי, לפחות בעולם הטכנולוגי המצומצם אליו הייתי חשוף בישראל, לפני עידן האינטרנט. את הווקמן הזה קנה לי אחי במהלך טיסה לאמסטרדם, מאחר ובאותה תקופה לא היו ווקמנים מסוג זה בארץ. מה כל כך מפליא בווקמן הזה? מדובר היה בווקמן עם כפתורים רכים. נסו להיזכר בווקמנים ישנים שלכם – זוכרים את הלחצנים המכניים של הפליי, קדימה, אחורה ועוד? ב-PX447 הם הוחלפו על ידי לחצנים רכים, דיגיטליים, דומים מאוד לאלו שיש במיני דיסקים, נגני MP3 ואחרים. טכנולוגיית השליטה הדיגיטלית הזאת איפשרה לצמצם משמעותית את מימדיו של הווקמן, והוא אכן היה צר מאוד, לא גדול באופן משמעותי מגודל קלטת אודיו סטנדרטית. בנוסף, הווקמן הזה הגיע עם שלט דיגיטלי. לא היה לו מסך (מי צריך מסך בווקמן? כמה ווקמנים עם שלט אתם מכירים?) אבל היו עליו מספר כפתורי שליטה להרצה קדימה, אחורה, פליי, וסטופ. כמו כן, היתה בו שליטה על הווליום, וכפתור טורקיז כחול בולט מאוד שמאפשר היפוך ראש בקלטת, וגם הרצה אחורה של 4 שניות.  עוד חידוש בווקמן הזה היה סוללה נטענת ייחודית. באותה תקופה הסוללות הנטענות היו נדירות יחסית, והדבר הזה היה חידוש מרגש. את הסוללה הזאת ניתן היה להחליף בשתי סוללות AAA רגילות.
ווקמן aiwa PX447 (צילום: http://www.stereo2go.com/)

הווקמן הזה לא היה מושלם, ראשית, חיי הסוללה שלו היו קצרים יחסית. היה לו אמנם חיווי למצב הסוללה (במידה ואתם משתמשים בסוללה הנטענת בלבד), אך לא ממש עזר לי לדעת מתי הסוללה נגמרת, במיוחד כשזה קרה אחרי בערך 2-3 שעות האזנה. חמור מכך, לא היה בו רדיו. בעידן הקלטות האנלוגיות  שכל אחת מהן כוללת בערך שעה וקצת של מוזיקה, רדיו היה מצרך חיוני.

בתחילת השירות שלי בצבא הגעתי למסקנה שאני לא יכול להמשיך להסתובב עם ווקמן. העברת השירים לקלטות היא פרוצדורה מייגעת, ארוכה ודורשת המון השקעה. בדיוק באותו זמן החל לפעול סניף של רשת RadioShack בקניון ברעננה, ומעבר לרכיבים אלקטרוניים, ניתן היה למצוא שם חפיצים די ייחודיים. אחד מהחפיצים האלו היה דיסקמן של חברת Thomson הצרפתית. מעבר לעיצוב האטרקטיבי, היה בו משהו שלא היה באף דיסקמן אחר באותה תקופה – מקלט רדיו FM. בנוסף, היה לו שלט חוטי מעוצב, ומערכת למניעת קפיצות של הדיסק בעת נגינה למשך 45 שניות.
דיסקמן Thomson מהדגם שהיה ברשותי (צילום: ebay)

זהו כנראה אחד החפיצים שבילו אצלי הכי מעט זמן בטרם הוחלפו. זה היה דיסקמן עמוס בעיות. כבר בשבוע הראשון לאחר שרכשתי אותו, נתקלתי במצבים בהם הדיסק מסתובב, אך הדיסקמן אינו מצליח לזהות אותו, גם בדיסקים מקוריים, שאינם שרוטים. מעבר לכך, עוצמת השמע המירבית שלו היתה חלשה באופן שלא איפשר לי לשמוע מוזיקה באוטובוס, בנסיעה לבסיס. שלחתי את הדיסקמן למעבדה. קיבלתי אותו בחזרה, כשבעיית הקשיים בקריאת דיסקים לא נפתרה, ובעיית הווליום כלל לא טופלה מאחר ולטענת הטכנאי, הווליום היה מספק ברמתו הנוכחית.

זמן קצר לאחר מכן, הגיע לידיי נגן ה-MP3 הראשון שלי, ה-Rio500 של Diamond Multimedia. מדובר בנגן מבוסס זכרון פנימי, עם אפשרות הרחבה באמצעות כרטיסי זכרון מסוג Smart Media. הזכרון הפנימי שלו היה בנפח 64 מגה, נפח זהה לנפח כרטיסי הזכרון שקניתי, סה"כ 128 מגה, בערך 40 שירים באותה תקופה.
Diamond Multimedia Rio 500 (צילום: Wikipedia)

זה היה נגן נפלא. הוא היה קצת קטן וצר יותר מקופסת סיגריות, ונכנס בקלות לכיס הקדמי של המדים שלי. הוא לא תמך בהצגת תגיות ID3 בעברית (האותיות הוצגו כג'יבריש), אך במידה והתגיות הנ"ל היו ריקות, הוא היה מציג את שם הקובץ בלבד, וכאן הוא הציג את העברית באופן מעולה. איכות השמע שהוא ייצר היתה מצויינת, כמובן בהתאם לאיכות קובץ המוזיקה לו האזנתי. החסרונות העיקריים שלו היו כמובן נפח הזכרון המביך, וגם העובדה שהוא דרש תוכנה ייעודית של Diamond, על מנת להעביר אליו שירים. החסרון הכי גדול של הנגן הזה, היה שיום בהיר אחד הוא הפסיק לעבוד ללא שום סיבה נראית לעין, ולא חזר לעבוד מאז.

כשהשתחררתי מהצבא והתחלתי לעבוד, אחת הקניות הראשונות שעשיתי היתה של נגן מבוסס הארדיסק, בשם Creative Jukebox Zen Xtra. Creative, חברה בעלת שם בתחום הסאונד, היתה אחת מהחברות הכי פעילות בסצינת נגני ה-MP3 באותה תקופה. היא השיקה בזה אחר זה נגנים רבים, בעיקר כאלו המבוססים על דיסקים קשיחים בעלי נפח גדול יחסית, כאשר הדגם שאני קניתי הגיע עם נפח של 30 גיגה.
Creative Jukebox Zen Xtra (צילום: Engadget) 

איכות השמע שייצר הנגן הזה היתה מעולה. היה לו מסך בעל תאורה זרחנית כחולה שהציג פונטים עבריים בצורת ריבועים ריקים. מעבר לכך, כל לחצני השליטה בו היו ממוקמים בשני צידיו כך שהחזית עצמה של הנגן היתה נקיה לחלוטין מכל כפתור. כמו לריו 500, גם לנגן הזה לא היה לצערי רדיו. בערך שנה לאחר שרכשתי אותו, החלטתי למכור אותו ולקנות במקומו את נגן ה-MP3  האחרון שלי – ה-iRiver H320. הכל היה מוכן למכירה: דיברתי עם קונה פוטנציאלי בטלפון, סגרתי איתו את כל הפרטים וסיכמנו היכן ניפגש. מיד בתום השיחה ניגשתי למחוק את כל השירים שאוכסנו עליו, למעשה, כל אוסף המוזיקה שלי. הנגן מת ברגע שחיברתי אותו למחשב. כאילו העובדה שהנגן נתקע אינה דרמטית מספיק, על מסך הנגן הופיעה לוגו של סמיילי עצוב.

את ה- iRiver H320 קניתי בערך שבוע לאחר מכן. קניתי אותו לאחר מחקר עקיף (עוד בתקופה שהיה לי את ה- Creative Jukebox Zen Xtra). באותה תקופה היה מדובר בנגן פרימיום: ההארדיסק שבתוכו היה בנפח 20 גיגה. היה לו מסך ענק במונחים של אז, בגודל 2 אינטש, צבעוני, שאפשר לראות קבצי וידאו בקצב מביך של 15 פריימים בשנייה. הנגן הזה ידע לנגן בערך כל פורמט שהיה קיים באותה תקופה, ועד היום ניתן להגיד שמדובר במכשיר שמוציא את איכות השמע הטובה ביותר מבין כל החפיצים שיש לי בבית. ה-H320 איפשר העברת קבצי מוזיקה ללא צורך בתוכנת סנכרון ייעודית, פשוט חיברתי את המכשיר למחשב והוא זוהה כדיסק חיצוני לכל דבר. כמו כן, באמצעות מתאם מיוחד, ניתן היה לחבר אליו דיסק און קי ולהעביר אליו או ממנו שירים ללא שום בעיה. אפילו פונטים בעברית היו לנגן הזה, אבל לא היתה לו תמיכה ב-RTL (Right to left Lnaguage), מה שגרם לשמות השירים להופיע על המסך כשהם הפוכים.
 
iRiver H320 (צילום: גד גניר)
ה-H320  הגיע בערכה הכי מאובזרת שראיתי מעודי: מעבר לנגן עצמו, היו שם כבל סנכרון למחשב, כבל מתאם לחיבור מכשירים אחרים, שלט חוטי, אוזניות איכותיות למדי של חברת סנהייזר, כבל בעל שני חיבור זכר – 3.5 מ"מ – להקלטה ממקור אודיו חיצוני, מיקרופון חיצוני (בנוסף למיקרופון המובנה), נרתיק עור מהודר, אפילו התקן חיצוני לחיבור 4 סוללות AA לצורך טעינת הסוללה הפנימית. הנגן הזה היה אנטיתזה לכל מה שייצג בזמנו האייפוד קלאסיק. ה-H320 הגיע עם הערכה עליה כתבתי קודם, בעוד האייפוד הגיע עם כבל סנכרון בלבד. האייריבר שם את הדגש על איכות השמע והפיצ'רים במיוחדים שלו, בעוד האייפוד התהדר באותה תקופה בעיקר בעיצוב ובנוחות שימוש בגלגלת. אם דיברנו על נוחות שימוש – זה המקום לציין כי ה-H320 הציג את ממשק המשתמש הנוראי ביותר בהיסטוריה. מלא כפתורים בחזית המכשיר, כשלכל אחד מהם יש מספר תפקודים בהתאם לסוג הלחיצה עליו, ארוכה או קצרה.
בשלב מסוים, לאחר שהפסקתי להשתמש בו, התקנתי עליו את מערכת ההפעלה החלופית שפותחה עבורו ועבור מספר נגנים אחרים – Rockbox. לאחר התנסות של יומיים, לא יכולתי לסבול את המראה (המכוער) של מערכת ההפעלה הזאת וחזרתי אל המערכת ההפעלה הרגילה של המכשיר.

עידן נגני המוזיקה נגמר אצלי בשנת 2006, כאשר קניתי את ה-Motorola E1 ROKR, טלפון שהיה פרי שיתוף הפעולה בין אפל למוטורולה. הטלפון הזה היה למעשה גרסא בצבע לבן של טלפון מוזיקלי אחר של החברה, ה-Motorola E398., והגיע עם נגן מוזיקה בעיצוב הממשק של אפל באותם שנים. הזמינות של קבצי המוזיקה, והשיפור המתמיד באיכות וביכולות של נגני המוזיקה המשולבים בטלפונים, הפכה את נגני ה-MP3 למיותרים.

זהו, זו היתה ההיסטוריה החפיצית – מוזיקלית שלי. שתפו אותי בתגובות בהיסטוריה שלכם, ואם תבקשו ממש יפה, אולי גם אחזור מתישהו עם פוסט דומה על ההיסטוריה הסלולרית שלי.

5 תגובות:

  1. אני לא יכולה לחכות לפוסט על ההיסטוריה הסלולרית! אני מקווה שלא נצטרך לחכות עבורו עד פסח הבא... :)

    השבמחק
  2. זה די מדהים לראות כיצד אייריבר התפתחה. המכשירים שהיא מוציאה היום הפכו לשם חם בסנוביות המוזיקלית. כלומר, אני תוהה מדוע הם זנחו את המכשירים העממיים שלה לטובת מכשירי היי-פיי יקרים ועבים. מעניין איך זה יעבוד כשפונו של יאנג יכנס לשוק עם הייפ המטורף שקיקסטארטר נתן. מה דעתך על זה? אני מתאר לעצמי שהם הבינו בשלב כלשהו שעליהם למצוא נישה אחרת במקום האייפודים. למרות שמצב האייפודים לדעתי לא מזהיר היום והייתה יכולה להיות להם גישה לתוך השוק אם היו מציעים איכות שמע טובה(אולי לא ברמת המכשירים שלהם כרגע אך בכל זאת משהו איכותי), מכשיר מסוגנן שעובד עם כל מחשב ומערכת הפעלה ועם תפעול פשוט. אני לגמרי הייתי הולך על זה!

    השבמחק
  3. שלום מכרים נכבדים - שאלה לי אלכם : איך אני מקליט את עצמי על המיני !??? דרך הכי קצרה , -הכי טובה ,-והכי פחות מסובכת מבחינת חיבורים-העברות -צריבות -תוכנות -וכ"ו !!! הדרך הפשוטה והיעילה =מה היא ???? ---- *** ????????????

    השבמחק
  4. שלום מכרים נכבדים - שאלה לי אלכם : איך אני מקליט את עצמי על המיני !??? דרך הכי קצרה , -הכי טובה ,-והכי פחות מסובכת מבחינת חיבורים-העברות -צריבות -תוכנות -וכ"ו !!! הדרך הפשוטה והיעילה =מה היא ???? ---- *** ????????????

    השבמחק
  5. שלום מכרים נכבדים - שאלה לי אלכם : איך אני מקליט את עצמי על המיני !??? דרך הכי קצרה , -הכי טובה ,-והכי פחות מסובכת מבחינת חיבורים-העברות -צריבות -תוכנות -וכ"ו !!! הדרך הפשוטה והיעילה =מה היא ???? ---- *** ????????????

    השבמחק